חצויים מכל הסוגים

הארי

הארי התעורר בבוקר הבא מלא באנרגיה. ככל שהבחינות לקווידיץ' התקרבו הוא הרגיש יותר ויותר נרגש ועצבני. הוא היה הקפטן. הוא היה צריך להוות דוגמא, לעודד את הקבוצה, לקבוע חוקים.

רון היה גם כן ער, צועד הלוך ושוב בעצבנות, נוויל קרא ספר על תורת הצמחים, ופרסי עדיין ישן.

"רון, מה אתה עושה?" הארי שאל.

"אני הולך, מה נראה לך שאני עושה?"

"צד אחרי פילים", הארי אמר בסרקסטיות. "תירגע, בסדר? אתה לחוץ בגלל המבחנים?" רון הנהן והמשיך ללכת הלוך ושוב.

"אתה תתן לי להיות בקבוצה, נכון?" רון שאל.

"אני לא יכול לתת הבטחות. נראה איך אתה מתפקד במבחנים", הארי אמר. מותח את זרועותיו קדימה.

"בוא נלך לאכול, אני רעב", רון רטן.

"מתי אתה לא רעב?" הארי תהה. רון פשוט גלגל את העיניים שלו לעברו.

שניהם התלבשו במהירות והלכו לאולם הגדול. בדיוק לפני שהם עמדו לעזוב את חדר המועדון, נוויל מעד במורד המדרגות, קושר את העניבה שלו.

"חכו לי!" הוא קרא. "אני לא מוכן להיות בחדר לבד עם פרסי, לא אחרי מה שאתם חבר'ה אמרתם עליו", שלושתם ירדו במדרגות לכיוון האולם הגדול.

"אז, הארי, אתה חושב שיש לי סיכוי בתור שומר?" רון שאל בתקווה, אבל עדיין עם עקבות של חוסר וודאות בקול שלו.

"קורמאק מקלגן הוא המתחרה הכי גדול שלך, אז אין לך סיכוי", הארי התבדח טופח על כתפו של חברו. רון ירה בו מבט כפוי טובה. "אני צוחק! אתה טוב כמוהו",

"אתה חושב שהאמריקאים ינסו להתקבל לקבוצות?" רון שאל במרץ. הארי משך בכתפיו כשהם נכנסו לאולם הגדול.

השולחנות כבר היו מלאי חיים. שני הבנים עשו את דרכם לשולחן גריפינדור וישבו מול הרמיוני, שאפה היה קבור בספר.

"מה את קוראת?" נוויל שאל אותה כששלושתם התחילו לקחת אוכל ולשים אותו בצלחת שלהם.

"ספר שהוצאתי מהספרייה בבוקר" היא הסבירה.

"את כבר היית בספרייה?" רון שאל במבוכה, לוקח חתיכת ביס מהטוסט שלו. הרמיוני ירתה אליו מבט מעוצבן לפני שהמשיכה להפוך את הדפים בספר שלה. אחרי כמה דקות, היא סגרה את בספר בטריקה.

"זה לא נמצא שם", היא אמרה, מרימה את ראשה למעלה.

"מה לא נמצא שם?" רון שאל בפה מלא בחביתה.

"בית הספר שלהם! של האמריקאים", היא הסבירה. "בספר הזה יש את ההיסטוריה של כל בתי הספר הקסומים בעולם, ואקדמיה של מר ברונר למחוננים לא נמצאת פה",

"ידעתי את זה! הם מתחזים! המבטאים האלה אפילו לא נשמעים אמיתיים!", רון קרא. מניף את אצבעו לא מכוון לאף אחד. הארי נשך את השפה שלו. ידע שהוא חשב שהסטודנטים האמריקאים נראו חשודים, הוא לא רצה להאשים אותם כל כך מהר.