Our steel hearts

פרק 1

פרק 1-
קיין-
החיים היו פשוטים כמו לבנות מגדל עשוי קלפים. יסודות ואז לאט לאט טיפוס לגובה מנקודת זינוק שונה כן אבל תמיד עוד קומה ועוד קומה. אבל מגדל עשוי קלפים הוא לא יציב, עדין מידי, זמני ונתון לסכנות בכל רגע אפשרי. כשהוא מתמוטט זה קורה בבת אחת, כל הקומות ולא משנה מתי ואיך בנית אותן נופלות יחד ואין יותר מגדל. אין מה לבנות אחרי שהשקעת את כל כולך במבנה ארעי כל כך. מגדל הקלפים שלי התמוטט לפני שלוש שנים וזו אפילו לא הייתה אשמתי. לא יכלתי לעצור את זה, לא יכולתי למנוע מהם לנשוף על הקלפים שלי ולפרק אותי לגורמים. במשך חודשים ארוכים הקלפים שלי היו מפוזרים באי סדר משווע ובכל פעם שהתכוונתי להרים אותם ולבנות משהו שוב נזכרתי איך הם הגיעו למצב הזה ולא רציתי. לא רציתי את זה שוב.
עד שהיה לי את האומץ לנסות ולבנות משהו שטני במיוחד ארב לי בפינות החשוכות וניסה לוודא שאני לא בונה כלום. ובכל זאת בניתי. הייתי בן 17 וארבעה חודשים כשקיבלתי אמנציפציה מההורים שלי. טוב לא הייתי קורא להם הורים, את השיט הזה צריך להרוויח יותר משהו בכיוון של תורמי גנים רנדומליים. יום למחרת עליתי על טיסה לפלורידה וחזרתי ל׳סיינט דניאל׳. בית הילדות שלי נשאר לא נגוע במשך שלוש שנים מלבד צוות ניקיון שהגיע פעם בשבוע לוודא שהאבק לא נערם ועדיין יהיה אפשר להעמיד את הבית להשכרה או מכירה בשלב מסוים אבל השלב הזה מעולם לא הגיע בעיקר בגללי. טרפדתי את התוכניות שלהם למכירה או השכרה כי רציתי שאנשים יצפו, שהם יתהו אם אנחנו מתכוונים לחזור, למה לעזעזאל הבית הזה עומד כמו בית רפאים אחרי כל מה שקרה. טוב מזדיינים, התשובה ברורה מאוד- הבית הזה חיכה לי שאחזור.
להכנס בדלת הראשית שוב היה זר והרהיטים היו מכוסים בכיסויים כדי להגן עליהם. החדר היחיד שחשפתי היה חדר השינה שלי חוץ מזה הבית עדיין היה בית רפאים למרות שהייתי כאן כבר כמעט שבוע. זרקתי את הג׳קט שלי ואת השקית הקטנה עם בקבוקי המים שקניתי בתחנת הדלק על הספה המכוסה. לא הייתי לי כוונה לפרוק חפצים או לנסות להפוך את המקום שוב לבית שבו גדלתי. הבית היה רק אמצעי, קורת גג וברגע שאסיים את מה שבאתי לעשות ב׳סיינט דניאל׳ אני אהרוס אותו, אמכור את הקרקע ואסתלק מכאן מהר יותר מפאקינג קסם העלמות של הודיני. פוף.
סימנתי עוד איקס בלוח השנה לקראת סוף הקיץ ותחילת הלימודים. חמישה ימים. היום נרשמתי חזרה ללימודים בתיכון ׳ברקמן׳ על שם ג׳ייקוב ברקמן שהיה סבא רבא שלי והקים את העיר העשירה להחריד הזו עם עוד שלוש משפחות. סבא רבא שלי אפילו החליט על השם של המקום ׳סיינט דניאל׳ על שם דניאל התנכ״י שהיה פותר חלומות, נביא וגדול עד כדי כך שיוחסו לו תכונות אלוהיות. סבא רבא שלי רצה שהעיר הזו תהיה גדולה מהאנשים שגרים בה, אגדית כמעט. להגיד שהוא הצליח? אולי חלקית. האנשים שגרו כאן בהחלט נראו כאילו יצאו מנבואת בלהות על תוהו ובוהו. בעיר הזו שלטו אנשים מושחתים, צמאי כוח שחגו סביב כסף, כבוד וכוח כאילו שהיו אויר לנשימה. טוב חבל שהם לא הכינו בלוני חמצן מראש כי הספקת האויר שלהם הולכת להיגמר בקרוב. אולי הייתי רק בן 17 אבל הייתי עשיר עכשיו יותר מכל החארות האלה ביחד, הייתה לי תוכנית והייתי מוכן להקריב קורבנות גדולים. כן, הפעם הייתי מוכן לחרא הזה מראש ובניתי את הבניין שלי מפלדה, נחישות ונקמה. ׳סיינט דניאל׳ לא יודעת מה מחכה לה.. אחרי כל קיץ נפלא ושטוף שמש מגיע חורף קודר ואפל ואף מטריה לא הייתה חזקה מספיק כדי להגן עליהם מהזעם שאני מביא איתי.

מרגו-
בקבוק מים הונח בחיקי לפני שדניקה התיישבה בקלילות במושב מולי. המטוס הפרטי של אבא לא היה קטן והתחלק לתאים עם ארבעה מושבים שפנו אחד לשני. אבא ואשתו החדשה ישבו בתא הכי קרוב לקוקפיט ולכן אני התיישבתי בתא המרוחק ביותר. דניקה יכלה לשבת בשני התאים האחרים שהפרידו ביני לבין הנשואים הטריים אבל היא בחרה לשבת איתי. פאקינג נפלא. המוח שלי עדיין כאב מכל האלכוהול והמריחואנה שצרכתי וההאנג אובר היה נוראי. הסתתרתי מאחורי משקפי שמש ענקיים וקיוותי להמנע מחברה אנושית עד שאני אהיה מסוגלת להסתכל על עצמי מבלי לשנוא את הנערה החיוורת וחסרת החן שמביטה עליי בחזרה. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד.
״את בסדר?״ גבותיה הכהות של אחותי החורגת התכווצו בדאגה כשהביטה בי.
״כן״ שיקרתי באופן לא משכנע במיוחד ולגמתי מהמים הקרים שהיא הביאה לי.
היא לא קנתה את התשובה שלי אבל לא ממש היה אכפת לי. דניקה הייתה צעירה ממני בשנה והייתה בה מין תמימות שלא הייתה בי מעולם. לא בעולם שבו גדלתי. היא הייתה אופטמית, חייכנית ולא נתנה למצב הרוח המזופת שלי להרוס לה את החוויה מהחתונה. היא התרגשה באמת מלהיות שושבינה, דאגה להכל ונשאה ברכה מרגשת לכבוד אמא שלה ואבא שלי. אביה של דניקה נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים. הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלי. כל הדבר הזה היה דפוק כל כך... מולי, האם החורגת החדשה שלי הייתה זו שהכירה לאמא שלי כשהיו בקולג׳ את החבר הכי טוב של בן הזוג שלה שהפך לאחר כמה שנים לבעלה ולאבא שלי. מולי ואמא שלי גדלו יחד במיאמי בשכונה לא זוהרת במיוחד. אבא שלי ואבא של דניקה גדלו יחד ב׳סיינט דניאל׳ ונולדו עם כפית של זהב בפה ואומנות שניגבו להם את התחת עם שטרות של 100.
״זה עדיין קשה לך, אה?״ דניקה לעסה את שפתה התחתונה בהיסוס.
״עם זה שאמא שלך זונה בוגדנית? יאפ״ ידעתי שזו לא אשמתה של דניקה אבל הבוקר התעוררתי על הצד הלא יפה שלי והיא זו שבאה אליי.
״אמא שלי לא זונה״ היא מחתה מיד.
״טוב אולי מופקרת בוגדנית יותר מתאים לעניין כי אבא שלי לא שילם לה, רק זיין אותה״ גלגלתי את עייני מאחורי משקפי השמש הגדולות שלי.
דניקה התכווצה באי נוחות וידעתי שאני מתנהגת כמו כלבה מוחלטת. אבל זו הייתה המציאות וכדאי שהיא תתעורר אליה מסיפור האגדה שהיא בטוחה שמתרחש בין ההורים שלנו.
״את חושבת שתסלחי להם מתישהו?״ להפתעתי היא שואלת אחרי כמה דקות של שתיקה.
״לא״ התשובה מהדהדת וחדה. גם לא בעוד אלף גלגולי חיים.
דניקה מפנה את ראשה אל החלון ואני מבינה שהיא מאוכזבת מהתשובה שלי וסיימה לשמש לי כשק חבטות. החלטתי שאני אקנה לה כמה בגדים חמודים כשנחזור הביתה כדי לבקש סליחה בלי לבקש סליחה. התחרטתי על שפגעתי בה אבל לא על מה שאמרתי כי זו הייתה האמת.
כמה דקות אחריי אנחנו ממריאים ואני עוצמת עיינים ומאחורי עפעפי הסגורות אני רואה אותו, את קיין. כשהיינו קטנים היה לו פחד נוראי מטיסות. כשהיינו טסים יחד הייתי מחזיקה לו את היד והוא היה נותן לי להשעין את הראש על כתפו. עם הזמן הוא כבר לא היה זקוק ליד שלי ועדיין בכל טיסה שעשינו יחד הוא החזיק את ידי. עד שהוא הרפה. אבל אני לא הרפיתי. אני עדיין אחזתי בו כי הפחדים שלי היו חיים וקיימים והייתי זקוקה לחבר הכי טוב שלי. למרות הכל.