Our steel hearts

פרק 39 ואחרון

פרק אחרון! תודה על האהבה, התמיכה, התגובות 💙 אוהבת אתכן ❤️❤️

פרק 39-
קיין-
*כעבור חודשיים*
פסעתי לאיטי לתוך בית הקברות נכנס בשער הענקי שלא היה מזמין בשום צורה ואופן. נתתי לנינוח העדין והמתוק מזר הפרחים שנשאתי בידיי לנחם אותי מעט למרות שידעתי שלכאב שחשתי עמוק בתוכי אין ולא יהיה מרפה. אבל ואובדן הם דברים שלא עוזבים אותך ואתה לא יכול להיפטר מהם גם אם אתה רוצה ואני רציתי מאוד. אבל את הנעשה לא ניתן להשיב ומה שאיבדתי היה יקר ערך ברמה שאף אחד לא יכול להבין. הכרתי את הדרך כמו את כף ידי בשלב זה ואיכשהו תמיד התפללתי לשכוח אותה ולא ללכת בה עוד. התפללתי כדי לשכוח הכל אבל זה היה בלתי אפשרי. עברתי עוד שער קטן שהכניס אותי לתוך החלק המרוחק יותר של בית הקברות, החלק שהשקיף מלמעלה על החוף. ליבי הלם בקצב לא סדיר ותחושות קשות כיתרו את ליבי- כאב, געגוע, אהבה ובעיקר עצב. תמיד עצב. לאבד את השמש של חיי גרם לי לשקוע ולאבד את עצמי, לטבוע, להשאב, להשבר. לא הייתי בסדר. אני לא חושב שאני אוכל להיות בסדר שוב אי פעם והייתי צריך ללמוד לחיות עם זה. לחיות למרות האובדן, הכאב וכל מה שעברתי עד שהגעתי לכאן. רגליי נעצרות מעצמן כשאני רואה את שפעת השיער הזהוב האהובה עליי ביותר בעולם. הגב שלה מופנה אליי והיא יושבת לה על הספסל שמשקיף על הים. הלב שלי הולם בקצב לא סדיר וכשהיא מסתובבת להביט בי אני מרגיש כמו קרחון שנמס במהירות מסחררת לעומת קרני השמש הבוהקות באופן כמעט בלתי נסבל. אני מקדם בברכה את החום וחיוך בלתי רצוני כובש את שפתיי.
״אתה תעמוד שם עוד הרבה זמן ותמשיך לבהות בי כמו קריפ מצוי?״ חיוך מתגרה עלה על שפתיה הורודות.
״לא ידעתי שזה פשע להעריץ את האישה שלי״ שלחתי לעברה את החיוך שידעתי שעושה לה את זה.
בעיניה התכולות יכלתי לראות את הניצוץ הזה שתמיד ניעור לחיים כשהייתי קרוב. הטענתי אותה כמו שהיא הטעינה אותי. נתנו זה לזו אור, חום וחיים וזה היה משהו שאף אחד לא יכל לתת.
״בוא כבר״ היא הנידה בראשה.
אני סגרתי את המרחק בנינו בכמה צעדים והתיישבתי לצידה. לרגלינו נחה סלסלת פיקניק ומולנו היה נוף של ים ושתי מצבות אבן יפיפיות ומכמירות לב.
״ארבע שנים״ מלמלתי אחרי דקת שתיקה ארוכה.
מרגו לקחה את ידי בידה ושילבה את אצבעותינו יחד.
״מי שאוהב אף פעם לא עוזב. גם אם הם לא איתנו פיזית הם איתנו בלב, אהוב שלי״.
ידעתי שהיא צודקת כמובן ועדיין התקשיתי להשלים עם האובדן האכזרי שלהם. חודשיים חלפו מאז העימות בבית הישן של המשפחה שלי. אחרי שדוקטור המליטון ירה באבא שלי הוא מיד ניגש לטפל במרגו. הוא עזר לי תוך כדי להשתחרר והורה לי להתקשר לשירותי החירום. העזרה הגיעה במהירות. אני נסעתי לבית החולים ובדרך התפללתי שמרגו רק תהיה בסדר. נדרתי נדר להיות טוב, לתרום לצדקה, ללכת לבית כנסת ולהתנדב עם ילדים חולים בתמורה לשלומה של מרגו. זה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלי והלב שלי כמעט זינק לגרון כשדוקטור המליטון הופיע במסדרון. כשהוא אמר שהיא תהיה בסדר חיבקתי אותו חזק ללא בושה ופרצתי בבכי כמו תינוק. דוקטור המליטון חיבק אותי כמו שאבא שלי בחיים לא עשה. הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר. כמה תפרים והיא תהיה כמו חדשה. אותו הדבר לא ניתן לומר על אבא שלי. הוא היה בבית החולים כמה שעות לפני שתפס רכבת ישירה לגיהנום. דוקטור המליטון נחקר במשטרה אבל הם מיד הבינו שאם הוא לא היה מתערב ועוצר את אבא שלי זה היה נגמר רע מאוד. הוא תכנו להרוג את שנינו ואז להתאבד בעצמו אבל בעזרת כוח עליון כלשהו או אולי בעזרת סבא וסבתא שלי דוקטור המליטון הרגיש שמשהו לא כשורה וניסה להתקשר אלינו. הוא לא תפס אף אחד אז החליט לבדוק אם חזרנו הביתה ובדרך חלף על פני הבית וראה שהג׳יפ שלי חונה עם דלת פתוחה בזוית מוזרה. הוא לקח את הרובה שלו מהרכב ואז התקרב לדלת ושמע את הצרחה של מרגו לפני שהסתער פנימה. אחרי מה שקרה היחסים בנינו השתנו דרסטית. הוא תמך בי והיה שם בשבילי ובשביל מרגו. הוא היה המבוגר האחראי שהייתי זקוק לו. אחרי מה שקרה עם סבא וסבתא חשבתי שאני מסוגל לעשות הכל לבד, שאני יכול לקחת את משקל כל העולם על כתפיי מבלי לקרוס ולהיהרס כליל אבל טעיתי. הייתי זקוק למערכת תמיכה. הייתי זקוק למישהו שיציל אותי ויהיה גיבור בשבילי. אריק המליטון היה גיבור בשבילי. הוא ומרגו הצילו את חיי. הייתי חייב להם הכל. הוא הציל אותנו פיזית והיא הצילה אותי נפשית. היא התעקשה, משכה אותי מקצה התהום לפני שנפלתי. היא לא ויתרה עליי למרות שאני שברתי אותה שוב ושוב. היא הייתה הדבר האמיתי, הדבר היחיד.
״הבאתי שמפניה לא אלכוהולית ותותים מכוסים שוקלד״ מרגו חייכה לעברי חיוך מתוק.
״לחגוג את החיים במקום לבכות על המתים, הם היו אוהבים את זה״ לחשתי.
״כן״ מרגו הנהנה.
״קודם תני לי להגיד קדיש, בסדר?״
היא הנהנה ואני ניגשתי לקברים והנחתי את הפרחים על זה של סבתא. הנחתי על ראשי את הכיפה הקטנה ששמתי בכיסי והקראתי את הפסוקים בעברית רעועה ביותר. לא הייתי דתי אבל הכבוד הזה היה מגיע להם. שניהם האמינו באלוהים והם היו רוצים שאעשה את זה עבורם. סיימתי את התפילה והשפלתי את ראשי מול קבריהם.
״סבא וסבתא אני אוהב אתכם. אני מקווה שאתם גאים בגבר שאני הופך להיות. אתם לעולם תהיו איתי ועכשיו שהצדק יצא לאור אני יודע שאתם נחים בשלווה. אני נשבע שהמורשת שלכם תחיה לעד ושאני אהיה מאושר עבור שניכם. תודה על הכל.״
עמדתי מולם במשך זמן לא מבוטל עד שהרגשתי זרועות מחבקות אותי מאחור וגוף חם ומוכר נצמד אליי.
״אני אוהבת אותך, קיין סטיל״ קולה היה צלול וברור.
״אני אוהב אותך, מרגו המליטון״ הצמדתי אותה אפילו קרוב יותר.
היו כל כך הרבה ברכות בחיי. היא הייתה הגדולה ביותר שבהן והיא הייתה שלי ולא התכוונתי להרפות ממנה לעולם ועד. לעולם לא ניפרד שוב. אני אלחם בהכל ובכולם ואראה להם למי היא שייכת. ומובן שזה היה רק פאקינג לי.