Our steel hearts

פרק 24

פרק 24-
קיין-
חלפו כמעט שבועיים מאז שהייתי צריך לחלץ את מרגו בטמפה. השבועיים האלה היו כל כך מלאי כאוס ודפוקים ואני תיעלתי את כל כעסיי ותסכוליי לפוטבול. כיסחתי על המגרש ולא השארתי אף אחד שלא טעם מנחת זרועי. המאמן מת על זה, בייחוד על שני הניצחונות שרשמתי על שם הקבוצה. היינו בדרך לניצחון שלישי, את זה ידעתי היטב כשהחזירו את אית׳ן לשחק. בכל פעם שראיתי את השמץ למספר שלו זעם גאה בי והפכתי אותו למהלך שעזר לי להתמודד עם הרגשות המפגרים שלא רציתי להרגיש. זיעה חמה זלגה לאורך רקותיי וכשהמאמן שרק להפסקה של כמה דקות ממש רצתי לספסלים אל בקבוק המים והמגבת שלי שחיכו בתוך תיק הספורט. הורדתי את הקסדה וניגבתי את הזיעה נאלץ להביט מרחוק באית׳ן ומרגו שנראו קרובים מתמיד וכמו זוג לא ראליסטי מתוכנית נוער קלשאתית באופן נוראי הוא בציוד הפוטבול שלו והיא במדי המעודדת הצמודים עד לכדי גיחוך. מדים שעשו פלאים לגוף המדהים שלה. לך להזדיין, קיין... זה מגיע לך. אחרי כל מה שעשית, כל מה שאמרת... למה ציפית?.
לגמתי בצימאון מהמים הקרים והבחנתי בטלפון שלי רוטט ועם מסך שנדלק. מספר לא מזוהה. בשבוע האחרון קיבלתי עשרות שיחות ומיילים. ההורים שלי. לא טרחתי לענות, לחזור או להתייחס. עצמתי עיינים אל מול הבעיות שלי. כרגע זה כל מה שהצלחתי לעשות. אני וגידאון עבדנו על מציאת ראיות לפשעים של ההורים שלי וחצי מהעיירה הזו. והם הסתירו הכל יותר מידיי טוב. היה להם כל כך הרבה מה לכסות ובכל פעם שבעטנו בקן הצרעות הזה משהו אחר חסם אותנו. היה לי ברור שחקר האמת לא הולך להיות פשוט בכלל. אבל בכל זאת ידעתי שאני אלך על זה עד הסוף גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.
המאמן שרק ואני לגמתי מהמים שוב וחזרתי למגרש. המשך האימון היה אינטנסיבי. המאמן לא חסך העלבות או קושי פיזי וכולנו נאלצנו לאכול את כל החרא. האימון הסתיים וכולם רצו לעבר הספסלים לאסוף ציוד ולחזור לחיים שבהם לא מתקלים אותם באלימות כל חמש דקות. כולם חוץ ממני. כי לצד המגרש חיכתה לי הפתעה לא נעימה במיוחד, ההורים שלי. שניהם לבושים בלבוש כהה כאילו הגיעו ל-ללוויה עם משקפי שמש ענקיות שמסתירות חצי מהפנים. פאק. לא צפיתי שהם יגיעו לכאן אבל כנראה שהם לא התכוונו לוותר ולא משנה כמה ואיך אעצום את עייני הם תמיד יהיו שם אורבים לי ומחכים לנפילה שלי. לא הייתה לי ברירה אלא להתעמת איתם. כמה חבר׳ה כמו בק שהכירו את ההורים שלי ניגשו לומר שלום. אני חיכתי שההמולה תתפזר וכולם ילכו למלתחות לפני שהעזתי לגשת. אמא הייתה היחידה שנעה לעברי. עקביה הגבוהים שקעו בדשא ושפתיה התפוחות יתר על המידה משנים של הזרקות חומרים שונים ומשונים התעקלו בחיוך נרגש.
״מלאך שלי!״ קולה הצייצני תקף את אוזניי והיא נצמדה אליי בחיבוק.
לרגע כשהריח הנעים של הבושם שלה דגדג באפי זכרונות ילדות תקפו אותי. אמא שלי הייתה הרבה דברים אבל היא אהבה אותי ודאגה לי. היא ויתרה על קריירה על מנת לגדל אותי וניסתה להגן עליי מול אדוארד. היא התעייפה. או שאולי הוא הרעיל אותה כל כך שליבה הפך לשחור כמו שלו. לא ידעתי מה זה היה אבל ידעתי שהאמא שלי, שגידלה אותי לא יכלה לפגוע בזבוב ואילו האישה הזו שיתפה פעולה עם פגיעה בשני האנשים הכי חשובים לי.
״תשחררי״ דחפתי אותו קלות ממני.
״קיין! לא ראית אותי חודשים... זו קבלת הפנים שמגיעה לי??״ היא נשמעה פגועה משהו אבל ידעתי שהכל משחק עלוב.
״חשבתי שהבהרתי בבית המשפט שאני לא רוצה להיות בקרבתך או בקרבתו״ החוויתי לעבר אדוארד שעמד בצד בנתיים.
״קיין... אני לא מבינה מה קרה לך. הצלחת כל כך בקליפורניה ופתאום התהפכת כמו יום ולילה״ התמימות המעושה וההכחשה הצליחו להדהים אפילו אותי.
ידעתי שהיא לא עד כדי כך מטומטמת. למעשה ידעתי שאימא שלי למרות המראה של האישה הנבובה שנשרכת אחרי בעל עשיר ומוצלח חכמה מאוד. סבא וסבתא שלי דאגו שהבת שלהם, משוש חייהם תקבל השכלה בדרגה הגבוהה ביותר ותטפח אינטליגנציה ברמה גבוהה מאוד.
״באיזה חלק בדיוק חשבת שהצלחתי? בפגיעה העצמית? בדיכאון העמוק? בסמים? במסיבות? במשחקי הפוטבול האלימים? אולי בבחירת החברים שבגללם מצאתי את עצמי בבית חולים כמעט כל שבוע מחדש? לכי להזדיין, ג׳ולי״ גיחכתי בפרצופה צופה בה לוקחת צעד אחד גדול אחורה.
האמת הייתה מפחידה. ידעתי זאת טוב יותר מכולם. האמת הפחידה אותי אבל עוד יותר הפחידה אותי התאווה של הוריי לכסף והבחירה שלהם בחומריות על פני כל דבר אחר. זה החליא אותי.
״אל תדבר ככה לאימא שלך, חתיכת חרא קטן!״ מיד אדוארד ניצב לצידה ועטף את כתפיה בחיבוק מגונן למראית עין.
״בסך הכל אמרתי את האמת. אני יודע שהקונספט קשה לכם להבנה אבל אמת זה ההפך משקר״ דיברתי אליהם כאילו הם הילדים ואני המבוגר.
״תחסוך ממני את החוצפה שלך, ילד. לך להתארגן. אנחנו לוקחים אותך לארוחת ערב. יש לנו דברים לדבר עליהם.״
הטון הפוקד שלו כאילו עדיין המילה שלו החזיקה משקל בחיי הצליח לחרפן אותי.
״היית מת״ הנדתי בראשי והתחלתי לצעוד לעבר הספסלים.
״שוב המילה הזו... כדאי לך להיזהר, ילד ולהקשיב להורים שלך״ הפעם צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי.
״אנחנו חייבים לדבר, קיין. זה עניין שלא סובל דיחוי. בבקשה תקשיב לאבא שלך. אתה רק בן 17, אתה ילד. אתה זקוק להורים שלך״ התחינה הייתה פשוט בלתי נסבלת.
״הלוואי שהייתם שמים עליי זין לפני שהכסף של סבא וסבתא עבר אליי״ הנדתי בראשי וסירבתי להאמין לצביעות.
״אנחנו אוהבים אותך, מלאך שלי. אתה לא מאמין לאמא שלך?״
״לא״ עניתי תשובה חותכת ומיידית.
דמעות תנין זלגו מעיניה והיא התחפרה לחזהו של אדוארד. הצגה של שחקנית מאומנת. מהצד הסצנה יכולה להטעות. אבל לא שמתי זין. הם יכולים לשחק את המשחקים הקטנים שלהם עם עצמם.
״תראה מה עשית! אין לך טיפה של לב על אימא שלך?״ האיש הכי מזניח ומתעלל נפשית שהכרתי תהה.
״ולך יש?״ הנדתי בראשי בתסכול.
״אתה פשוט לא....״ הוא התחיל אבל לא הצליח לסיים את המשפט כי בשנייה כל הסיטואציה התהפכה.
הרגשתי יד עדינה ודקה עוטפת את זרועי וריח מתוק ונעים עלה בנחירי לפני ששפעת שיער זהוב הופיעה בזוית מבטי.
״היי מר וגברת סטיל״ מרגו שלחה חיוך זוהר לעבר הוריי.
הם מיד נמתחו והסצנה האמוציונלית הוחלפה בחיוכים מתוקים ו מזויפים.
״מרגו, מותק! כמה נפלא לראותך!״ חיוך הסרק של אימי היה כמעט יותר מידי לשאת.
״מעולה... הייתי שואלת מה שלומכם אבל אתם נראים כל כך טוב שאין ספק שאתם מרגשים נהדר״ מרגו זרקה מחמאות.
״תודה, מרגו. אם תסלחי לנו אנחנו צריכים לדבר עם הבן שלנו״ אדוארד ניסה לקטוע את השיחה וכבר לנקודה שלו.
״הלוואי שהיה לכם זמן לזה אבל קיין ואני חייבים לרוץ. יש לנו משהו שקשור למשחק הבא, זה דיי חובה. מי שלא מגיע לא יוכל להיות חלק מהקבוצה לכל השנה. אז הוא חייב להתקלח זריז כי אנחנו עוד נאחר״ מרגו שיקרה במצח נחושה ובחיוך תמים.
היא דחפה לידי את התיק הספורט ומבט קצר של ׳אני דואגת לזה, תזרום׳ עבר בנינו. היא הייתה פתח המילוט שלי כרגע ואני השתמשתי בה כמו אויר לנשימה.
״תודה על התזכורת, מרגו״ חייכתי חיוך דק.
״מה לא עושים בשביל החבר הכי טוב שלך. תסלחו לנו, מר וגברת סטיל? היה טוב לראות אתכם״ מרגו אחזה בזרועי וכמעט משכה אותי לכיוון המלתחות.
ההורים שלי נשארו מאחור כשצעדנו, כמעט רצנו אל המלתחות. לא אמרתי דבר כשהעברתי את כרטיס בית הספר בכניסה ונעלמתי לתוך המלתחות. מיהרתי ככל שיכלתי ופרצתי מהדלתות האחוריות שהובילו ישירות אל מגרש החנייה. הקלה עטפה אותי כשגיליתי שההורים שלי לא אורבים לי אבל היא כמעט מיד התפוגגה כשראיתי את מרגו נשענת על הג׳יפ שלי. שורט ג׳ינס, חולצת טי שירט עם הדפס של ביונסה וסינקרס לבנות. חלום נעורים. נסיתי להרגיע את כל מה שסער בתוכי. ללא הצלחה יתרה יש לציין.
״מה זה היה?״ היא דרשה לדעת ללא דיחוי ברגע שהייתי מספיק קרוב.
״אל תכניסי את האף שלך לעניינים שלי״ השבתי בטון קר.
״הרגע הצלתי לך את התחת! מגיעות לי תשובות!״ היא זעמה.
״אני הצלתי לך את התחת בטמפה. תראי בזה תיקו. אף אחד לא חייב כלום״ משכתי בכתפיי.
איזכור הלילה ההוא גרם לה להחוויר מעט. ידעתי שמה שהלך שם ישאר איתה לעד. כל כך היה בא לי לחבק אותה, להרגיע, לשמור אבל לא יכלתי. אולי זה אבד לעד.
״הם רוצים לחכות לך בבית אז אני לא ממליצה לך לנסוע לשם או לכל מקום שבו הם יכולים למצוא אותך״ היא אמרה בשקט.
״שיט״ הנדתי בראשי.
פתחתי את תא המטען וזרקתי לשם את התיק שלי ואז פתחתי את הג׳יפ וקפצתי לתא הנהג. כבר תיכננתי את אסטרטגיית היציאה שלי כשדלת הנוסע נפתחה ואז נטרקה. מרגו התיישבה במושב וחגרה את עצמה. לא, לא, לא.
״מה את עושה??״
״קח אותי איתך. אנחנו צריכים לדבר על כמה דברים וכמה שיותר רחוק מהעיירה המקוללת הזו. אם אתה בורח אז אני בורחת איתך ואין לך שום מילה בעניין״ עיניה הכחולות ברקו בנחישות אלמותית.
״את מטורפת. אני לא לוקח אותך לשום מקום״ גיחכתי.
״אתה כן ואם תחשוב על להוריד אותי בכוח אני אפרסם בבית הספר את הריב הקטן עם ההורים שלך. אית׳ן יעשה בזה מטעמים״ אלוהים. היא באמת הולכת עד הסוף היום.
״אני שם זין על סינקלייר״ נהמתי.
״זה לא מעניין אותי! ההורים שלך ימצאו אותך אם תשאר כאן ושנינו לא רוצים שזה יקרה אז פשוט תניע!״ היא הנחיתה אגרוף בצד הדלת ופניה האדימו בזעם.
היא צדקה. בקרוב הם יבואו לחפש אחריי. סיינט דניאל היא לא אופציה היום. הנעתי את הרכב ונסיתי להתעלם מנוכחותה. אני יכול להתמודד איתה. אני יכול. אני מקווה.