Our steel hearts

פרק 36

פרק 36-
מרגו-
הנסיעה לבית התנהלה בשתיקה מוחלטת. הצמדתי שקית קרח ללסת הדואבת שלי והבטתי מחוץ לחלון על הנוף המוכר של העיר הקטנה שבה נולדתי וגדלתי. ידעתי שאבא כועס. מאוד כועס. אחרי שהפרידו ביני לבין טרודי גררו אותנו למשרד המנהל והתקשרו להורים שלנו. אבא הגיע ראשון ישר מהעבודה וכמה דקות אחרי הוריה של טרודי הגיעו גם הם. לא היה לי ברור למה לצפות כשהם נכנסנו אולי לשני פאנקיסטים עם שיער סגול ובגדים שחורים אבל ההורים שלה היו נורמליים לחלוטין- חליפה ושמלה. אמא שלה הייתה בלונדינית צנומה ואביה שמנמן עם משקפיים. יותר רואה חשבון מאשר פאנקיסט. אבא היה נחרץ שטרודי הייתה זו שהתחילה ולאור העבודה שבהתקלות הקודמת שלנו היא זו שתקפה אותי ללא התגרות מצידי הוריה הסכימו לסיים את העניין כאן. שתינו הושענו לשבוע וטרודי תעבור כיתת אם ותקבל מערכת חדשה כדי שלא ניתקל זו בזו בבית הספר. המנהל הבהיר לה שאם שוב תהיה מעורבת באלימות היא תסולק לתמיד. ההורים לחצו ידיים. אבא של טרודי ביקש ממני סליחה ואז אחז בזרועה בחוזקה ולמעשה גרר אותה מהמשרד. אמא שלה שוב התנצלה לפני שמיהרה אחריהם. אבא והמנהל דיברו עוד כמה דקות לפני שגם אנחנו עזבנו את המשרד. קיין, אוברי וגידיאון חיכו לנו בחוץ. השיער של קיין היה לח מזיעה והוא לבש עדיין את המדים שלו. היה ברור שהוא הגיע לא מזמן ממגרש הפוטבול.
״שיט! את בסדר, בייב?״ הוא מיהר אליי עיניו הכהות מלאות רגש.
״היא בסדר גמור״ אבא פסק במקומי והניף את ידו כמזהיר אותו מלהתקרב.
״בטוח?״
״כן״ הנהנתי.
הוא נרגע אבל רק מעט. כתפיו עדיין היו מתוחות ולא מצא חן בעיניו שאבא הרגיש צורך לגונן עליי מפניו.
״תודה על הדאגה ילדים. עכשיו אני אקח את מרגו הביתה ותוכלו לדבר איתה מחר״ אבא תפס בזרועי ומשך אותי אחריו.
ידעתי שהתנגדות תהיה מטופשת ושאבא כרגע רוחש תחת פניי השטח ועדיף שהר הגעש הזה לא יתפוצץ. זה יהיה רק לרעתי.
׳אני אוהבת אותך׳ מלמלתי ללא מילים לעברו של קיין.
הוא עקב אחרינו בעיינים הכהות והכל כך יפות שלו עד שכבר היינו מחוץ לטווח ראיה.
ועכשיו אבא עצר את הרכב לפני האחוזה ודומם את המנוע. לא היה לי הרבה מה להגיד. לא היו לי הרהורי חרטה ולא הייתה לי שום התנצלות. אם הייתה לי את הבחירה הייתי עושה שוב את אותו הדבר רק שהפעם הייתי מותירה לה נכות תמידית כפי שהמילים הרעילות שלה גרמו לאית׳ן. כפי שהמעשים חסרי האחריות שלי גרמו לו לנכות תמידית. האשמה לא הייתה רק של טרודי וזה גרם לי לכעוס אפילו יותר. ממילא הרגשתי אשמה והאמירות שלה רק חיזקו את ההרגשה, רק פערו בור עמוק יותר בנשמתי. ירדנו מהרכב ונכנסנו הביתה. מולי חיכתה לנו עטופה בחלוק.
״היי, בייב״ היא ניגשה מיד לאבא.
הוא חיבק אותה ונישק את שערה בעדינות.
״היי מול״ הוא מלמל לכתפה.
היא ליטפה אותו והקרבה בניהם עשתה לי רצון להקיא. מיהרתי במעלה המדרגות לחדר שלי. טרקתי אחריי את הדלת וזרקתי את שקית הקרח לפח. ואז הורדתי את המדים שהתכלכו מדם ונקרעו ונכנסתי למקלחת. אחרי המקלחת שמתי על עצמי טי שירט של קיין ושורט של הסימפסונים. עמדתי מול המראה וסירקתי את שערי הרטוב. הפנים שלי היו חבולות ומלבד הנפיחות בלסת הייתה לי שריטה תחת העין, סימנים סגולים וכחולים על הזרועות והרגליים וסימן נשיכה על הכתף. באמת התכוונתי להרוג את טרודי בליקוב אבל אני מניחה שהיה לשתינו מזל שהצליחו להפריד בנינו. עמדתי מול המראה והמילים שלה התרוצצו ללאו כיוון מוגדר במוחי. אשמה שחורה ומכוערת כיסתה את פנים גופי ודמעות שקופות זלגו מלחיי. אית׳ן היה שם בשבילי תמיד ואני נטשתי אותו כשהוא היה זקוק לי. אם רק הייתי לוקחת כמה דקות לבדוק מה איתו, אם רק הייתי נכנסת חזרה למסיבה ולא נותנת לטרודי להרעיל אותו. אם רק... הייתי פחות אנוכית זה לא היה קורה. אבל אני לא ראיתי כלום, לא ראיתי דבר מלבד קיין סטיל. כל כך הרבה זמן פיללתי אליו וכשהוא הפך להיות שלי הייתי כל כך שקועה בזה. האשמה האמיתית לא הייתה טרודי למרות שהיה לה חלק גדול... האשמה האמיתית הייתה אני. וזה כאב. האמת תמיד כאבה. נכנסתי למיטה בדמעות ונרדמתי מתישהו בוכה וכואבת פיזית ונפשית. כמה זמן לאחר מכן הרגשתי את המזרן גונח תחת כובד המשקל של מישהו נוסף. הגוף שלי מיד נצמד לגוף החם. העירנות הייתה כמעט מיידית. הסתובבתי באיטיות עדיין עם עיינים עצומות והתחפרתי בחזהו הרחב.
״פאק... אני הולך להכנס בכלבה אם היא אי פעם תגע בך שוב״ קולו היה הדוק ומלא זעם כשנגע בעדינות בשריטה תחת עייני.
״זה הגיע לי״ מלמלתי.
״מה?״
בלית ברירה פקחתי את עייני והבטתי בו. בחדר החשוך תווי פניו היו נסתרים ועדיין יופיו הכאיב לי בלב וכיווץ לי את הבטן.
״אחרי שהלכנו מהמסיבה של בק טרודי הגיעה לשם. היא חלפה על פניי הרכב שלך ושמעה אותנו מדברים על התוכניות שלנו. היא סיפרה לאית׳ן ובגלל זה הוא עלה על ה-הגה גמור. בגלל זה הוא עשה את התאונה. הוא ניסה לעצור אותי״ לומר את זה בקול הכאיב לי כל כך ואם זאת ידעתי שהוא חייב לדעת.
״היא פשוט חתיכת כלבה. היא קיוותה שהוא יגיע ויעצור אותנו״ קיין אגרף את ידו בכעס.
״זה באמת משנה? זה באמת משנה מה היא ניסתה לעשות? או מה שקרה בפועל?״ גוש דמעות נוסף חסם את גרוני.
״מרגו... אם את מנסה לרמוז שמה שקרה היה באשמתך או באשמתנו איכשהו אז תפסיקי, עכשיו!״ זו הייתה פקודה שיצאה דרך שיינים חשוקות.
״אני לא רומזת, אני אומרת״ זו הייתה האמת.
הוא התיישב כמעט מיד וכך גם אני. ידו נשלחה אל מנורת הלילה בצורת דולפין שנחה על השידה שלי והדליק אותה. אור רך הציף את החדר ואיפשר לי לראות את פניו טוב יותר. כמו תמיד הבטן שלי התהפכה ומשהו בתוכי הפך צמא ונזקק אליו. זה היה כל כך דפוק שלמרות האשמה, שלמרות הכאב והעצב עדיין רציתי בו. רציתי בו יותר משרציתי את הנשימה הבאה שלי.
״את מתחרטת על מה שעשינו?״ השאלה שלו עשתה לי חור בלב והכאב בעיניו רק העמיק הכל.
עצמתי את עייני ושאלתי את עצמי ללא קול את השאלה. התשובה הייתה מיידית והדהדה בכל תא בגופי.
״לא״.
הוא משך אותי אליו וחיבק אותי חזק. אני החזרתי לו חיבוק. הייתי צריכה את החיבוק שלו. הייתי זקוקה לו. הוא היה חלק ממני, חלק בלתי נפרד וחיוני. הוא היה הכל.
״אני אוהב אותך, מרגו המליטון. את השמש שלי ובלעדייך אני אריס. בלעדייך אני תמיד אריס״ המילים שלו מלטפות ומנחמות אותי.
במשך שלוש שנים חיפשתי את השמש שלי ומסתבר שהוא חיפש את השמש שלו. שנינו הרגשנו כמו אריס מתישהו. רחוקים מהשמש, קרים, עצובים וחשוכים.
״אני אוהבת אותך קיין סטיל״ אמרתי את האמת היחידה שידעתי.
הוא נישק את מצחי ואז כיבה את האור ושנינו נשכבנו חזרה במיטה. הפנים שלי עדיין היה מכוסה באשמה שחורה ומכוערת והכאב היה בלתי נסבל אבל קרני השמש זרחו עליי. הוא היה כאן. יחד נוכל להתגבר על זה. לפחות נוכל לנסות.

קיין-
״אתה מתכוון לשבת שם ולשתוק עוד הרבה?״ גיד שישב מולי בתא רחב ידיים בדיינר הרים גבה כהה בשאלה לעומתי.
״מה אתה רוצה שאני אעשה?״ מלמלתי בתסכול וערבבתי את הקפה שלי עם כפית פלסטיק שוב ושוב כאילו שזה ישפר את טעמו.
״קיין... אני יודע שזה קשה לך אבל בעוד שבוע צו ההרחקה נגמר ויש לי הרגשה שאבא שלך לא הולך לבזבז זמן ולתת לך להינות מרגעי חסד״ הוא אמר ברצינות.
והוא צדק. בעוד חמישה ימים צו ההרחקה נגמר. הראיות שכבו בכספת של גיד ופצצת זמן תקתקה מעל הראשים שלנו.
״אני יודע״
״ומה אתה הולך לעשות לגביי זה?״
זו הייתה שאלה טובה. הייתי צריך להראות את ההוכחות לעורך הדין שלי, למשטרה ולכתבת שקיבלתי את המספר שלה מגידיאון אבל לא עשיתי את זה. במקום זה שיחקתי פוטבול, התעלמתי מהבעיות שלי והתגנבתי לחדר של מרגו בכל לילה. לפני כמה ימים העירו את אית׳ן מהקומה. הוא שרד. מרגו בילתה אצלו כל היום ואני בלעתי בהבנה את הגלולה המרה. אחרי מה שקרה עם טרודי ואחרי שראיתי את המצוקה שלה הבנתי שאני אולי לא סובל את סינקלייר אבל היא אוהבת אותו, אכפת לה ממנו וגם לי היה אכפת. לא רציתי שהיא תרגיש אשמה ולא רציתי לפגוע במישהו שאכפת לה ממנו. לא רציתי לפגוע באף חף מפשע בסיטואציה הזו. אחרי כל מה שקרה ידעתי שאם אחשוף את הפרשה גם אבא של סינקלייר ואבא של מרגו ירדו לשאול יחד עם אבא שלי. ידעתי שסינקלייר גר רק עם אביו. האמת תפגע בו, במרגו. והייתה לי הרגשה שמרגו תשנא אותי אחרי זה. ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר ונסיתי להמנע מכך אבל עכשיו היה מאוחר מידי. זה היה בלתי נמנע. בלתי פאקינג נמנע.
״אין לי ברירה... אני צריך לספר לה״ אמרתי בקול את מה שפחדתי ממנו מאז שקיבלנו את הראיות.
״קיין... אני יודע שזה יכאיב לה ולך אבל עבדנו כל כך קשה בשביל זה. אנחנו צריכים להכניס לכלא את מי שפגע בסבא וסבתא שלך״ גידיאון היה קול ההגיון ולמרות שלא רציתי להקשיב להגיון הוא צדק.
זה לא עשה את הכל פחות מסובך אבל ידעתי שכבר אין לי זמן להסס, להסתיר, לחשוב. אני צריך לקחת החלטה. אני חושב שלקחתי אותה עוד בפאלם ביי אבל דחיתי אותה שוב ושוב עד שהגעתי לקצה. ועכשיו הייתי צריך להתמודד עם ההשלכות.
״ואנחנו נעשה את זה״ הנהנתי.
״אני יודע שזה מסובך אבל אתה צריך לספר לה ואז להשתמש בראיות שהשגנו״.
לגמתי מהקפה ונסיתי להרגיע את הלב שלי. אלו היו רגעי האמת- להיות או לחדול. קיוותי שנהיה אבל הייתי מוכן גם לחדול. לא הייתה לי ברירה. סבא וסבתא שלי לא מתו לשווא והוא לא יקבל מהמוות שלהם פני שחוק. אקריב הכל למען זה. את הלב שלי אם זה יהיה נחוץ. את השמש שלי. את המגדלאור שלי.