Our steel hearts

פרק 9

פרק 9-
מרגו-
קיין וטרו. טרו וקיין. קיין וטרו. טרו וקיין. השמות שלהם זה לצד זה הדהדו במוחי בשעה שנעלי הריצה שלי הלמו במסלול הריצה המתוכנן היטב מהשכונה שלי ישר אל חוף הים. טרודי בליקוב הייתה כלבה. ואני לא נותנת את הכינוי הזה להרבה בנות ומשתדלת לא להשתמש בו כדי להקטין חברה למין הנשי המדהים אבל פאק, היא חתיכת כלבה רצינית. היא עברה לבית הספר שלנו בכיתה י׳ וכבר אז הכלבתיות שלה נראתה למרחקים. היא הייתה אגרסיבית, עשתה צחוק מבנות חלשות ממנה ותמיד דאגה להתעלל באיזו ילדה צעירה מכיתה נמוכה יותר. זה היה פשוט מופע האימים של טרו בליקוב. השתדלתי להתרחק ממנה ולא להכנס לפינות שלא יכלתי לצאת מהן עם מישהי כל כך רעילה אבל מסתבר שעכשיו הייתי על הכוונת שלה והיא על שלי. היה ברור לי שלריב על גבר ובמיוחד על קיין היה מטופש ואפילו חסר טעם כי הוא כנראה כבר לא בקטע שלי אבל המחשבה שהוא יהיה איתה מחלחלת את הגוף שלי וגורמת לליבי להסגר כמו אגרוף מזוין. ניערתי את ראשי ונסיתי להיפטר מהתמונה המטרידה שהסתחררה בראשי שלהם ביחד. קיין בחיים לא יילך על מישהי כמו טרודי. או לפחות חשבתי שלא כי קיין שלי בחיים לא יבזבז את זמנו על כלבה כזאת. ׳או עלייך׳ קול מציק ואמיתי מידי הדהד במוחי.
לא היה לי מושג מה קיין של עכשיו יעשה. קיין הזה יכל להיות בקטע שלה ו... ולזיין אותה או גרוע יותר לצאת איתה. פאק, פאק, פאק!. טרודי בליקוב תהיה החברה של קיין? זה פשוט יהרוס אותי. ידעתי את זה.
לפעמים בלילות הייתי חושבת על קיין כשהוא לא היה כאן. חושבת על איפה הוא יכול להיות ומה הוא עושה. ולפעמים הייתי מדמיינת אותו עם בנות אחרות ומפלצת מכוערת של קנאה כילתה אותי לחלוטין. הוא היה שלי לפני שהוא היה של כל אחת אחרת!. הוא היה פאקינג שלי!. טרודי לא הכירה אותו בגן חובה כשהוא היה אובססיבי לפאווריינג׳רס ופוקימון, טרודי לא הכירה אותו בבית הספר היסודי כשהוא הפך להיות מנהיג של חבורה סודית וממש היה בקטע של פוטבול וכשהוא שבר את היד כשנפל מהסקייטבורד החדש שלו. היא לא עברה איתו לחטיבה והיא לא צפתה איתו בסרטי טבע והיא לא התגנבה איתו מחוץ לבית בלילות והיא לא ידעה כמה הוא אהב את סבא וסבתא שלו והיא לא ידעה כמה הוא חכם ומצחיק וציני וכל כך יפה. לא יפה רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. היא לא ידעה כמה כואב היה לו לעשות את הקעקוע שהיא כל כך התלהבה ממנו והיא לא ידעה את המשמעות שלו. היא לא ידעה שום דבר על כלום. במיוחד לא על קיין. נוף הבתים של המסלול הוחלף בנוף של החוף החולי היפיפה מהסוג שאפשר למצוא רק בפלורידה. המשכתי לרוץ וסירבתי לחשוב יותר על טרו וקיין. הייתי צריכה להתנקות מהשיט הזה למרות שזה היה לא קל בכלל כשקיין היה תקוע בפרצוף שלי כל היום. חלקתי איתו כל שיעור מלבד השיעור האחרון שלי- תולדות האומנות. הודיתי לאל על השעה היחידה הזו. הייתי בשיעור רק עם אוברי ובק וזו הייתה הקלה. הרגשתי שאני נקרעת בין קיין לאית׳ן ולא בדיוק ידעתי מה לעשות. היום הצלחתי להפריד בניהם אבל מה יהיה מחר? או בשבוע הבא? בסופו של דבר הם יריבו וזה יהיה אלים במיוחד. אית׳ן היה הרבה דברים טובים אבל היה לו גם צד אגרסיבי שנחשף בעיקר על מגרש הפוטבול ולצערי הייתה לי הרגשה שעמד לצאת גם על קיין בקרוב מאוד.
פתאום הרגליים שלי נעצרו לפני שהמוח שלי הספיק לעכל את המראה שלפניי. כאילו הגוף שלי קיבל מין מכת מחץ לתוך העצמות. קיין. לבוש אך ורק במכנס ספורט קצר מרים משקולות בלי למצמץ אפילו. על החוף היו פזורים משטחים מיועדים לכושר עם כל מיני מכשירים ואביזרים שמי שרוצה יוכל להתאמן. הרוב העדיפו להשאר בחדרי הכושר הפרטיים בבתים שלהם אבל קיין לא היה הרוב. הוא המשיך למתוח את זרעותיו, לאמץ את שרירי הקיבורת שלו. הפה שלי התייבש. הברכיים שלי רעדו מעט. קיין היה תמיד אחד הנערים המפותחים יותר בשכבה מאז ומתמיד אבל שלוש השנים האחרונות עשו לו פלאים. הוא היה כמו אדוניס של הטינאייג׳רים וזה היה מטורף. לא הצלחתי להוריד ממנו את העיינים. הרגליים הטיפשיות שלי חזרו לתפקד והלכו ישר אליו. הוא ראה אותי אבל לא הפסיק עם המשקולות. עכשיו אני אוכל לזכות בעוד עלבונות תוך כדי שהוא מתאמן ונראה כמו חלום רטוב של כל אישה נקודה.
עליתי על אופני הכושר בניסיון פתאטי להצדיק את העובדה שאני שם והתחלתי לדווש. קיין לא דיבר. הוא אפילו לא הכיר בקיומי. הוא רצה שאני אבוא אליו, משחק כוחות מטופש. הוא אהב משחקי כוחות מטופשים.
התאמנו בשתיקה. הוא סיים עם המשקולות ועבר לשכיבות סמיכה נותן לי הצצה לגבו היפיפה והשרירי בצורה מעודנת. הוא לא היה נפוח כמו רוב השרירנים בבית הספר וזה היה כל כך פאקינג מושך.
אני עברתי למחטב הזרועות והמשכתי לבהות בו כמו מעריצה פתאטית. אבל לא היה אכפת לי. משחקי כוחות או לא כרגע זה לא הזיז לי. הוא היה כאן והוא פאקינג יפה עד כאב.
הוא נעמד והוציא מהתיק שהביא איתו דלגית. הוא נתן לי גב והתחיל לקפוץ בחבל במומחיות בקצב יציב. הישבן הפנטסטי שלו היה בקו ראיה ואני ויתרתי על להעמיד פנים שאני מתאמנת ובהיתי בו. אלוהים למה אפילו הישבן שלו אטרקטיבי.
״תנגבי את הריר, מרגו״ הוא התנשף כשסיים את מכסת הקפיצות שלו.
״אני בסדר עם הריר שלי״ משכתי בכתפיי ואפילו לא הסתרתי את העובדה שבהיתי בו ואהבתי את מה שראיתי.
״מעניין מה היית חושבת אם הייתי מחפצן אותך ככה״ הוא הניד בראשו והוציא מהתיק בקבוק מים לוגם ממנו בצורה אירוטית להפליא.
שיט... לא הייתי אמורה להרגיש ככה, לא הייתי אמורה להיות רטובה ולא מפאקינג זיעה בשבילו. שיט.
״לא הייתי שמה זין״ מלמלתי ולקחתי ממנו את הבקבוק שותה את המים הקרים בצימאון כי פתאום הרגשתי פאקינג מיובשת.
״לא ידעתי שגידלת כזה בשנים האחרונות״ הוא זרק הערת קיין קלאסית. אלוהים... למה התגעגעתי כל כך להערות הגסות והטיפשיות האלו?.
״אתה יודע טוב מאוד מה יש לי בין הרגליים, קיין סטיל״ משכתי בכתפיי וצפיתי בשרירי בטנו נמתחים.
הוא אולי שנא אותי משום מה אבל הוא עדיין רצה אותי. הוא רצה להמשיך מה שהתחלנו בלילה לפני שעזב את העיר. גם אני רציתי את זה אבל לא רק את זה. רציתי כל כך הרבה יותר מזה. רציתי הכל. חיכתי לו במשך שלוש שנים... חיכתי שישוב לבית הריק של משפחת סטיל. והנה הוא, ממש מולי אבל רחוק ממני אפילו יותר ממה שהיה בשלוש השנים האחרונות.
״עבר הרבה זמן. זה יכל להשתנות.״ הוא משך בכתפיו.
״הדבר היחיד שהשתנה הוא אתה, קיין״ יריתי לעברו ללא התנצלות.
הוא ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת מגבת שתלה על אחד המכשירים ותנועותיו המהירות, המכוונות הציתו בי אש אמיתית. אש שכמעט ושכחתי מקיומה.
״הלוואי שזה היה נכון, מרגו. פאקינג הלוואי״ הוא הניד בראשו.
״קיין... אני פשוט רוצה להבין מה קורה כאן? למה אתה מתנהג ככה? עשיתי לך משהו רע? ואם כן אז מה? איך אני יכולה לתקן אותנו? אותך?״ התחינה בקולי הייתה חשופה ונישאה בבריזה הקלה של חודש ספטמבר.
״את לא יכולה לתקן שום דבר, מרגו. אני לא צריך שיתקנו אותי ואני לא צריך אותך. המקום הזה הוא כמו קללה בשבילי וחזרתי לכאן כי יש לי עסק לא גמור שאני צריך לסגור... ברגע שזה יסתיים אני אעלם והפעם לנצח״ עיניו הכהות ננעצו בי כמו שני פגיונות חדים וליבי דימם נהרות של דם.
יללה שלא התכוונתי להוציא ברחה מבין שפתיי. המחשבה שאאבד אותו לנצח הייתה בלתי נסבלת במקרה הטוב. זה היה פשוט יותר מידי. לא יכלתי לדבר איתו יותר. רציתי להיות הבחורה הקשוחה הזו שלא רואה בעיינים ולומר לו-״נפלא! הלוואי שתלך כמה שיותר רחוק ואני בחיים לא אראה אותך יותר, חתיכת שמוק!״, אבל לא הייתי מסוגלת. לקחתי את הרגליים שלי ורצתי משם חזרה לבית שלי. רציתי לברוח ממנו, לברוח מהאפשרות הנוראית שלא יהיה כאן בית שיחכה לו. הוא הבטיח לי פעם כשישב על כיסא המקעקע המפוקפק בגיל צעיר מידי שהוא תמיד יחזור אליי, לא משנה מה. שאני הבית שלו. ולא יכלתי לדמיין אותו מפר אותה.

קיין-
יצאתי מהמקלחת ומותניי היו עטופות במגבת לבנה. השרירים שלי עדיין שרפו ממאמץ כי אחרי שמרגו הסתלקה עשיתי את האימון הרגיל שלי כפול שלוש. זה היה טיפשי אבל הייתי זקוק להסחת דעת, רציתי לשכוח. לא שזה הצליח במיוחד אבל זה היה משהו. הפיזי תמיד היה מחובר למנטלי או זה לפחות מה שהמאמן לורנס אהב לומר. המבט הכואב של מרגו המשיך להטריד את מנוחתי גם כשהתנגבתי ולבשתי על עצמי מכנסי טרנינג וגופיה. היא נראתה הרוסה מהמחשבה שלא תראה אותי שוב. הכרתי את מרגו וידעתי שהיא פגועה, גמורה ממני ואפילו לא היה לה חשוב להסתיר את זה. זה לא היה הסטייל שלה היא הייתה כנה גם כשזה כאב לה או לי. הצצתי על התמונה של סבא וסבתא שלי שישבה על יד המיטה שלי. הם אהבו את מרגו, סבתא אפילו העריצה אותה קצת ואם היא הייתה רואה מה הולך כאן היא הייתה מחטיפה לי ודורשת ממני לתקן את הדברים עם מרגו וכמה שיותר מהר אבל היא לא הייתה כאן. ניווטתי לבד את הספינה שלי בים שורץ כרישים שרצו לאכול אותי בעוד בחיים. מרגו שחתה עם הכרישים הללו, היא הייתה חלק מהלהקה. רגשותיי כלפיה היו מחסום, חומה, תמרור עצור, גבול ואסור לי להתקל באף אחד מאלה אם אני רוצה את הנקמה שלי. מרגו נתנה לי לחמוק ואני נתתי לה ללכת. חשבתי שהשלמתי עם זה אבל מסתבר שגופי עדיין לא קיבל את המסר- לא בלב ולא בשאר הגוף. היא הייתה יפיפה ואי אפשר היה להכחיש שרציתי אותה לעצמי. המחשבה שהזין שלי יהיה בתוכה שילהבה כל יצר חייתי בתוכי וכל פנטזיה נסתרת. הבטתי על עצמי במראה ונסיתי להבין מה לעזעזאל אני עומד לעשות? מה אני יכול לעשות שלא יהרוס לחלוטין את התוכנית שלי? שלא יהרוס את מרגו?.
מרחק בנינו הייתה התשובה המיידית. כבר שילמתי מחיר כה כבד ועכשיו הייתי צריך לשלם ריבית בצורת מרגו. המרחק הזה יעזור לי לא לראות בעיינים כשאפיל את המניאקים שעשו יחד אחת נגדי. מניאקים כמו בריאן סינקלייר, טאשה טורנטון ו... אריק המילטון. הדבר היחיד שיכפר על הכאב יהיה המפלה שלהם ואם מרגו צריכה לצאת מהמשוואה כדי שזה יקרה אז כך יהיה. אין לי ברירה. אף פעם לא הייתה לי ברירה. אהבתי אותם ופעם גם אהבתי אותה. ועכשיו אין לי אותם ולא אותה. סוף טוב לא היה מנת חלקי, כבר ידעתי אז העדפתי סוף מספק או לפחות סוף שלא יבזה את זכרם של שני האנשים הכי חשובים בחיי. חזרתי הביתה והתכוונתי לשרוף את הבית המזוין עד ליסוד.