Our steel hearts

פרק 4

פרק 4-
מרגו-
מקלונאי האי הלורד האו נתגלה מחדש בשנת 2001 אחרי שבשנות השלושים הוכרז כמין נכחד. זכרי המקלונאי עוקבים אחר הנקבות והפעילות שלהם תלויה בפעילות הנקבות. כשהם ישנים הזכר מחבק את הנקבה באמצעות שלושת רגליו.
למה אני יודעת את העובדות האלו על חרק דיי מגעיל למראה שחי באי נידח? כי בקיץ שבין כיתה ה׳ ל-ו׳ קיין התמכר לסרטי טבע על חרקים ובילינו את רוב הזמן שלנו צופים בסרטי חרקים דוחים. כמובן שלא הראיתי לו כמה אני נגעלת ושונאת את תצלומי התקריב שמראים את הזוועה ממש מקרוב. לא רציתי שהוא יחשוב שאני בת עלובה שנגעלת מלצפות בעכבישה שעירה משריצה מליונים של צאצאים ולא ירצה לבלות אותי יותר. היו לי סיוטים על חרקים שנמשכו הרבה אחרי שהוא הפסיק להתעניין בהם. אבל זה לא היה הדבר הראשון והאחרון שעשיתי בגללו או כדי להרשים אותו. נאלצתי להודות בפני עצמי שאפילו הקעקוע שיהיה עליי כנראה לנצח היה בגללו ובהשראתו. זה היה מוזר לשבת על המדרגות לבית הישן שלו ולחכות לו שיחזור מאלוהים יודע איפה. לא תיכננתי להגיע לכאן אבל כשראיתי את הרכב שלו יוצא מהחנייה שליד הבית בזמן שהוצאתי את מרפי, הכלבה שלי לטיול באמצע הלילה כי הרגשתי לא רגועה בכלל החלטתי שאנחנו צריכים לדבר, הגיע הפאקינג זמן. אז החזרתי את מרפי לבית וחיכתי לו. השכונה הייתה שקטה והחום של סוף אוגוסט היה מורגש באויר. כשהג׳יפ השחור שלו סוף כל סוף נכנס לרחוב הלב שלי החסיר פעימה. חלפו שלוש שנים ואין לי שמץ של מושג מה אני בדיוק אמורה להגיד לו עכשיו או מה אני אמורה לעשות. אבל החלטתי שלא משנה מה אני לא הולכת להתכופף בשבילו, לא כמו שעשיתי כל השנים לפני.
הג'יפ נעצר על כביש הגישה לבית וכשהמנוע דמם שוב היה שקט מתוח באויר. הוא פתח את הדלת ויצא מהרכב. אני שתיתי את דמותו ממקום מושבי. ג׳ינס שחור עם קרע בברך שידעתי שהוא תוצר של שחיקה ולא בחירה אופנתית של מותג כלשהו. חולצת אנדי וורהול. שיער כהה פרוע. עגיל חישוק קטן באף. קעקוע הנשר על הצוואר. ככל שהוא התקרב הוא נעשה ממוקד יותר והבחנתי בעובדה שהוא חווה עוד פרץ גדילה מטורף, הלסת שלו נעשתה מרובעת יותר ועצמות הלחיים מודגשות יותר. פאק. הייתה לי תקווה שהתמונה המטושטשת של אוברי עשתה לו חסד אבל טעיתי בגדול.
הוא הבחין בי. ראיתי את זה בעייניו הכהות. הוא הסתכל ישר עליי ואף שריר בפניו לא זז, חוסר תגובה מוחלט. נעמדתי על רגליי וחיכתי שהוא יבוא אליי. הוא נעצר על המדרגה הראשונה. אני עמדתי בראש המדרגות והסתכלתי עליו מלמעלה. עיניו בחנו אותי ולרגע הצטערתי שלא השקעתי קצת יותר בהופעה שלי אבל הזכרתי לעצמי שאני לא רוצה למצוא חן בעייניו. אני כבר לא צריכה לצפות בסרטי טבע מזוויעים או להכנס לאגם קפוא באמצע החורף או להתגנב באמצע הלילה כדי לצפות בחתולים בחצר האחורית שלו ׳עושים את זה׳.
״את חוסמת לי את הדלת״ הקול שלו כמעט העיף אותי אחורי כאילו שהוא נתן לי אגרוף לתוך הבטן. שקט. קר. נמוך.
״אתה באמת כאן״ התעלמתי מה-הצהרה שלו והנדתי בראשי.
״רצית לוודא שהמרגלים הקטנים שלך אומרים את האמת? המילה של סינקלייר לא מספיקה בימים אלו?״ החיוך המעושה, שבו רק צד אחד של פיו התרומם הכניס אותי לאי נוחות.
״זה לא קשור אליו״ מלמלתי.
״זה לא ממש מעניין אותי. אני כאן, ראית אותי... עכשיו את יכולה להזדיין לי מהעיינים״ הוא החווה בראשו לעבר הבית שלי.
״אני אזדיין לך מהעיינים כשאני ארצה, סטיל. אתה חייב לי כמה הסברים, אתה לא חושב?״ צמצמתי לעברו את עייני.
״כמו תמיד השמש זורחת לך מהתחת, מרג... זוזי לי מהדלת״ הוא עלה את רוב המדרגות תוך שניות וכבר היינו באותו הגובה.
הריח שלו הכה באפי ופתאום נזכרתי כמה אהבתי שהוא השתמש בבושם שקניתי לו במתנה ביום ההולדת ה-12 שלו. מסתבר שהוא השתמש בו עד היום. התפתיתי לחזור להרגלי העבר ולטמון את פניי בצווארו, לנשום לתוכי את הריח של עורו. יכלתי לשכב לצידו ולעשות את זה במשך שעות, במשך לילות שלמים אפילו שההורים שלנו לא ממש אהבו את העובדה שישנו יחד בגילאים כאלה.
״נעלמת, קיין! אתה מבין שפשוט פאקינג נעלמת לשלוש שנים? הייתי בטוחה שאני חשובה לך! ואז סיימתם עם השבעה של סבא שלך ולמחרת פשוט לא היית כאן. מה הייתי אמורה לחשוב? איפה היית לעזעזאל??״ לא התכוונתי לוותר לו.
קיין העביר אצבעות ארוכות בשערו והרחיק את קצוות השיער מפניו שתמיד היו יפות מידי שלא בטובתו. הוא חייך והפעם היה משהו כמעט אכזרי בקימור שפתיו הסימטריות להפליא.
״סבא שלי מת והחיים הישנים שלי מתו איתו, מרג. חזרתי לפה כי יש לי כמה עניינים לסגור אז אל תתרגלו לנוכחות שלי. לא חזרתי כדי לתת לך הסברים או כדי להיות חבר שלך. את יכולה לחזור לחיים הקטנים, המושלמים וחסרי המודעות שלך. מדי המעודדת מחכים לך, לא?״
הכתפיים שלי התקשחו ורציתי ממש לסטור לבחור שעמד מולי. הוא היה זה שעודד אותי להצטרף לנבחרת. זה שמחא לי כפיים אחרי כל הופעה והגיע גם לאליפות החיצונית שלא הייתה קשורה למשחקי הפוטבול. הוא זה שלחש לי שהוא מעריץ אותי אחרי כל אימון שבו הצלחתי תרגיל קשוח. פאק.
״כן, ומדי המניאק האפס בטח מחכים גם לך״ המרירות בקולי כלפיו הייתה כה זרה והרגישה כל כך חרא. לא היינו אמורים להיות ככה.
״האמת שהתגעגעתי לשחק פוטבול. את יכולה להזהיר את החבר הקטן שלך שאני חוזר לנבחרת אז שיפנה לי את המקום״ הוא משך בכתפיו בתנועה זחוחה להפליא.
״לך תאכל זחל של דנאית הדורה״ ירקתי לעברו וכמעט קפצתי את המדרגות מתרחקת ממנו.
״תמיד אהבתי את העלבונות שלך, מרג״ הוא צחק ביובש מחליא.
״אית׳ן צדק לגבייך״ הנדתי בראשי לפני שהתחלתי לרוץ לעבר הבית שלי בלי להביט לאחור.
זין על זה. זין על הכל. רצתי מהר ככל שיכלתי והחנקתי את הדמעות שעמדו בעייני. הדמעות שלי לא מגיעות לו. לא אחרי 3 שנים ארוכות ומייסרות שבהן ניתק איתי קשר. הוא אומנם חזר אבל לא היה קיין שלי. הוא היה זר קר ומנותק ששנא אותי. לא הגיע לו דבר ממה שרציתי לתת לו.

קיין-
טרקתי את הדלת אחרי גבי והרעש הדהד בבית הריק. פתאום שנאתי את העובדה שהבית הזה נראה כמו טירה רדופת שדים ולא כמו הבית החמים והיפה שבו גדלתי. הספה הגדולה שעליה אני ומרגו היינו יושבים כשצפינו בסרטי החרקים בקיץ שבו פיתחתי אובססיה לפרוקי רגליים הייתה מכוסה בסדין לבן. העלבון שרק אני כנראה יכלתי להבין הדהד בראשי. היא לא השתנתה בכלל ועדיין ידעה בדיוק איך לגעת בי. העיינים הכחולות הענקיות הללו שתלוית בי כאילו אני פאקינג חצי אל או אולי איזה כוכב לכת שסביבו חגים ירחים הכו בי בעוצמה שלא צפיתי מראש. לא הייתה לי ברירה מלבד להקשות את ליבי. מרגו המילטון הייתה האדם האחרון שרציתי שיהיה בחיי. היא תפריע לתוכניות שלי, היא תעמוד בדרכי, היא תחסל אותי ותוריד אותי מהדרך הזו כי היא חושבת שהיא מצילה אותי. אבל לא הייתי זקוק לחברים או להצלה, זה כבר עבר וחלף. מרגו איחרה את מועד ההצלה שלי. מה שקרה לי הוא בלתי הפיך ועכשיו כולנו נצטרך לחיות עם ההשלכות של הדבר.
הרמתי מעט את החולצה שלי ונגעתי במילים שחרוטות על הצלע הימנית שלי-׳אם מלחמות מתחילות בשקרים, הן יכולות להסתיים באמיתות׳.
התחוללה מלחמה שם בחוץ, מלחמה שגבתה ממני קורבן אמיתי שאיש לא יוכל להחזיר לי בחזרה ולכן כל מי ששיקר, כל מי שרקד על הדם שלי, כל מי שרקם תוכניות זדוניות וכל מי שחשב שהוא יחמוק מזה בלי עונש טעה. האמת הייתה שלי, ההון היה שלי ובקרוב גם הנקמה תהיה שלי. מרגו תשאר בסיינט דניאל עם אית׳ן סינקלייר ואודרי ושאר החברים חסרי האישיות שלהם. ואני? אני אהיה במקום אחר כשמאחורי נשארת רק אדמה פאקינג חרוכה.