Our steel hearts

פרק 28

פרק 28-
קיין-

אני:׳מחכה לך בחוץ׳
מרגו:׳👍׳

נשענתי על הג׳יפ שלי וחיכתי בחוסר סבלנות שהדלת של אחוזת המילטון תפתח ומרגו תצא. אחרי כמה דקות היא אכן יצאה לבושה ג׳ינס, טי שירט כתומה בגזרת אובר סייז עם הכיתוב 'not today bitch' וסניקרס לבנות. שערה היה פזור והשמש הדגישה את גווני הבלונד שבו. לרגע רציתי לקחת אותה חזרה לפאלם ביי ולסיים את מה שהתחלנו אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. אחרי מה שגיד גילה הייתי צריך להיות ממוקד וחד. היה לי דד ליין ואם הוא יעבור ואני אצא בידיים ריקות יהיו לי בעיות הרבה יותר גדולות מדרמת נעורים רומנטית.
״היי״ היא מלמלה ושמרה מרחק.
ידעתי שהיא מבולבלת ואולי מלאת חשש אז אני עשיתי את הצעד המתבקש, עטפתי את מותניה בזרעותיי והדבקתי נשיקה לשפתיה.
״היי״ החזרתי אחרי הנשיקה.
״מה אתה עושה?״ היא הביטה בי בחשד.
״מנשק אותך אלא אם כן לא אהבת את זה...״ חוסר ביטחון התגנב לבטני.
היא ציחקקה והכתה קלות את חזי.
״תסתום, קיין״ היא נישקה אותי.
״אני יודע שפישלתי בגדול בפעם הקודמת אבל... אני רוצה להיות מאושר כל עוד אני יכול״ הודיתי.
״כל עוד אתה יכול?״ גבותיה התחברו בדאגה.
הנהנתי. ידעתי שהדבר הזה עם מרגו כנראה לא ימשיך לעוד זמן רב. אושר לא היה בקלפים שלנו. היא... הייתה החברה הכי טובה שלי ולמרות שנסיתי לא לפגוע בה וגם נסיתי לפגוע בה כדי שהיא תתרחק זה ברור שהשיטות שלי לא עובדות ואני לא יכול להמנע ממנה. מעולם לא הצלחתי לסרב לחיוכה, למגע ידה העדין. תמיד נסיתי להרשים אותה, לדחוק אותה לקצה יחד איתי ובאותה נשימה לגונן עליה כאילו הייתה יקרה מכל. ועבורי היא הייתה יקרה. עמדתי לפוצץ את חבית אבק השריפה שתעלה את העיר הזו בלהבות וידעתי שלא נצליח לחמוק מהם אבל בזמן הספירה לאחור, בזמן שהטיימר רץ ושעון החול התמלא באיטיות היה לנו פתח להיות מאושרים. לפחות לטעום מזה. בסוף זה יכאב אבל יש דברים ששווה לכאוב בשבילם. דברים כמו אהבה וכמו החברה הכי טובה שלך... מרגו לימדה אותי את השיעור הזה או הזכירה לי בכל דבר שעשתה. היא לא ויתרה עליי, היא נלחמה, היא הייתה שלי ולא יכלתי להעמיד פנים שאני לא שלה יותר.
״אני אוהב אותך, מרגו״ אמרתי במקום לענות ונישקתי אותה חזק.
היא נישקה אותי חזרה לפני שעלינו לג׳יפ שלי ונסענו לבית הספר. כל הדרך ידה נחה על ירכיי וראשה על כתפי. זה הרגיש מדהים. נכנסנו לבית הספר יד ביד ומבטי הלם נשלחו אלינו מכל עבר. אנשים לחשו מאחורי גבנו. מישהו צילם כרגיל. סיירוס חלף על פנינו במסדרון ושיגר אלינו חיוך ענקי ״מזל טוב גבר! סוף כל סוף!״ הוא קרא בעליזות.
אני ומרגו חייכנו זה לזו. סוף כל סוף.
״או מיי גוד!!! יסססס!!!״ אוברי קיפצה בהתרגשות כשפגשה אותנו ליד הלוקר של מרגו.
״ששש מה יש לך?״ מרגו ניסתה לצנן אותה.
״love is in the air everywhere you look aroundddddd!!!!״ היא שרה בקולי קולות ועשתה סיבוב נסיכות בשמלה הורודה שלה.
״מצטערת, היא לא לקחה את הכדורים שלה היום״ מרגו נאנחה.
״זה בסדר״ משכתי בכתפיי.
אוברי המשיכה לשיר בעליצות עד שנכנסנו לשיעור ופינתה לי את מקומה כדי שאוכל לשבת ליד מרגו. שוב נעצו בנו מבטים כאילו העולם התהפך. גידיאון הניד בראשו כאילו הוא לא מסוגל לעכל את ההתנהגות של אוברי.
דקה לפני הפעמון קבוצת תלמידים שכללה את סינקלייר נכנסה פנימה. הוא נעץ את מבטו בנו ושרירי לסתו התכווצו בצורה מכאיבה. מרגו הסיטה את מבטה ואצבעותיה התהדקו סביב ידי. לחצתי אותן נותן לה מנת ביטחון. הפעמון צלצל והמורה שלנו נכנסה. רבע שעה אחרי תחילת השיעור הדלת נפתחה וטרודי נכנסה פנימה. היא לבשה גרביוני רשת קרועים שורט ג׳ינס שיכל להחשב בתור תחתון וגופיה לבנה שחשפה יותר משכיסתה. היה לה רעל בעיינים.
היא ניגשה ישר אלינו מתעלמת מהמורה שצעקה לעברה וזינקה על מרגו. זה היה כל כך מהר שלא הצלחתי להגיב בזמן.
״חתיכת כלבה זונה!״ היא שאגה, תפסה חופן משערה הזהוב של מרגו ודפקה את ראשה מצח קודם בשולחן.
״מה את עושה???״ אית׳ן סינקלייר מיד זינק לעברה ומשך אותה לאחור.
״תעזוב אותי!!!! אני אהרוג אותה!!!״ היא השתוללה אבל אית׳ן לא ויתר ותפס אותה חזק.
״שיט. מרגו, את בסדר?״ הרמתי את ראשה וראיתי את עיניה מלאות דמעות כאב.
מצחה דימם וכל פנים גופי התכווץ למראה המזעזע.
״פאק, זה כואב״ היא יבבה.
״אני אהרוג אותה!!! תניחו לי!!!״ טרודי המשיכה לצרוח כשסינקלייר, בק ועוד מישהו גררו אותה מחוץ לכיתה.
״אני מתקשרת לאחות!״ המורה מיד הכריזה.
אוברי הושיטה לי בקבוק מים ואני נתתי למרגו הבוכייה וה-המומה לשתות ואז שטפתי את מצחה עם מעט מים והטי שירט שהורדתי מעצמי. היא מיד התלכלכה בדם אבל שמתי על זה זין. האחות הגיעה מהר ולקחה אותנו למשרד שלה. היא בדקה את מרגו, ניקתה את הפצע וחבשה אותה. היא נתנה לה כדור לכאב ראש.
״אני אתקשר לאביך. את צריכה ללכת הביתה, לנוח ולהימנע מכל פעולה פיזית לפחות ליומיים הקרובים״ האחות הסבירה לפני שיצאה והשאירה אותנו לבד.
מרגו שכבה על מיטת האחות ונראתה חיוורת עייניה עצומות. שתיקה נחה בנינו דקות ארוכות.
״אני מצטער, בייבי״ מלמלתי ונישקתי את ידה.
״אתה ממש מגנט בחורות, קיין סטיל״ היא מלמלה בקול חלש.
״מגנט מטורפות אולי. הייתי צריך להבהיר לה את השיט הזה. זו אשמתי.״
״נכון מאוד״ מרגו הסכימה.
כדור האשמה בתוכי גדל. כי מרגו צדקה. זו הייתה אשמתי. ללא שמץ של ספק.
״אני מצטער״ נאנחתי.
״מה מצטער? תתפשט״ היא מלמלה וחיוך בצבץ על שפתיה.
״אני כבר בלי חולצה״ גיחכתי.
״מעולה״ היא הניחה יד מגששת על שרירי בטני.
״אני חושב שחטפת מכה רצינית, בייבי״ נאנחתי.
״הממממ״ היא מלמלה והמשיכה למשש אותי.
ובדיוק אז הדלת נפתחה ואריק המילטון נכנס פנימה. מבטו נח על ידה של בתו שנגעה בי ללא בושה.
״מרגו״ קולו היה רציני.
ידה נשרה ממני ועיניה נפקחו והביטו לעברו.
״אבא״ היא לחשה.
״אני לוקח אותך הביתה. תחזור לשיעורים שלך, קיין. אני דואג לבת שלי מעכשיו.״
הנהנתי ונישקתי את מצחה של מרגו ברכות.
״אני אבוא לבקר מאוחר יותר״ הבטחתי לה.
״אני אחכה לך״ היא הבטיחה חזרה.
אני יצאתי מהחדר וניגשתי ללוקר שלי להוציא ממנו חולצה. תמיד שמרתי חולצה ומכנס טרנינג לכל מקרה או אם אשכח בגדי החלפה לאחרי אימון/ שיעור ספורט. החלפתי חולצה והמשכתי לשיעור הבא שלי. כמובן שלא הצלחתי להתרכז ולא שמעתי את רוב הקשקוש של המורים. וכמובן שאני, מרגו וטרודי היינו שיחת היום. משולש האהבה הדרמטי של תיכון ברקמן. בארוחת צהריים לא ממש היה לי חשק לאכול והעובדה שסינקלייר ניגש אליי העצים את תחושת הבחילה ואי הרצון להכניס פירור לפי.
״אנחנו צריכים לדבר״ הוא אמר ברצינות.
״דבר״ אמרתי וכל המבטים היו עלינו.
״אתה הולך לפגוע בה... לעזעזאל אתה כבר פוגע בה! ואני לא אתן לזה לקרות... אתה תמות לפני!״ הוא התקרב מצמיד את פניו הרצחניות לשלי, ידו מאגרפת באיום את בד חולצתי.
״תעזוב אותי!״ הדפתי אותו לאחור באלימות.
הוא התנדנד לאחור אבל לא נפל.
״חתיכת בן זונה!״ הוא שאג.
״אני יודע שאתה אוהב פאקינג דרמה אבל דיי עם הטלנובלה, סינקלייר״ הנדתי בראשי.
״דרמה? החברה שלך דפקה את הראש של מרגו בשולחן! היא פגעה בה!״ סינקלייר נראה זועם אפילו יותר.
״היא לא החברה שלי ואני אדאג שהיא תשלם על זה. אתה תדאג לחיים שלך, סינקלייר״.
הוא התנשף והעביר יד בשערו הזהוב. ידעתי שהוא רוצה להתנפל עליי, להפליא בי את אגרופיו ולתת לקנאה, הזעם וכל הרגשות שלו לצאת אבל גם ידעתי שסינקלייר מבין מה המחיר של מכות בשעת ארוחת הצהריים. הוא יכל לוותר על הכל אבל לא על פוטבול.
״היא לא תהיה שלך. זו הבטחה.״ אית׳ן הביט לתוך עייני ואז הסתלק.
״שיט. זה הולך ומסתבך.״ סיירוס מלמל.
אני קמתי, לקחתי את מגש ארוחת הצהריים זרקתי לפח את תכולתו ועזבתי את שטח בית הספר. היה ברור שבשבילי היום הזה נגמר.
סימסתי לגיד שיפגוש אותי במגרש החנייה אחרי הארוחה כי אנחנו הולכים לחפש את השוטרים שהגיעו ראשונים לזירה של ההתרסקות. הנסיעה הייתה שקטה. גיד הכיר אותי טוב מספיק לדעת שזה לא זמן לדיבורים. הגענו לתחנה וניגשנו לפקידת הקבלה.
״שלום, אנחנו מחפשים את השוטר אריקסון או השוטרת גומז״ אמרתי לאישה מאחורי הדלפק.
״בשביל מה? אתם יכולים להגיש אצלי תלונה״ היא הסבירה.
״זה לא בשביל תלונה. אנחנו פשוט צריכים לדבר עם אחד מהם״ גיד השיב.
היא הנהנה בחשד מה ואז עשתה כמה טלפונים.
״תמתינו. השוטרת גומז תגיע בעוד כמה דקות״ היא הצביעה אל איזור ההמתנה.
חיכנו בערך ארבעים דקות לפני שהשוטרת גומז הופיעה. היא הייתה אישה צעירה, נמוכה ועם מבט עייף מאוד.
״שלום, אני השוטרת גומז. ביקשתם אותי?״
אני וגיד נעמדנו. החלפנו מבט. לקחתי נשימה עמוקה.
״כן. אני קיין סטיל. סבא וסבתא שלי ג׳ייקוב ואביגיל ברקמן נהרגו לפני כמה שנים בהתרסקות מטוס ואני הבנתי שאת חלק מצמד השוטרים שהגיעו לזירה וחקרו ראשונים אז רציתי לשאול כמה שאלות״ ככל שהמשכתי לדבר מבט הפך מעייף להמום. היא ידעה מי אני וזכרה היטב מה קרה.
״אני... לא יכולה לענות על שאלות בנוגע לחקירה״ היא מלמלה.
״החקירה נגמרה טכנית אז אלו שאלות על תיק סגור ולא על חקירה״ גיד ציין.
״כל מידע על חקירות שאזרחים יכולים לדעת נמצא גלוי בארכיון שלנו״ היא השיבה כאילו תרגלה את העניין לפני.
״אלו בסך הכל כמה שאלות קטנות״ נסיתי שוב את מזלי.
״מצטערת. אתם צריכים עוד משהו אז שזה הכל?״ היא כבר הסתובבה ללכת.
״אני אשלם לך כפול ממה שהם שילמו״ עשיתי ניסיון נואש כדי לקבל תשובות.
היא הסתובבה ושלחה אליי מבט מרחם או שאולי זה היה מבט מיואש.
״הלוואי שזה היה עניין של כסף, קיין סטיל אבל זה עניין של חיים ומוות״ היא אמרה בשקט לפני שנעלמה במסדרון שממנו הופיעה.
״שיט״ גיד מלמל.
״הם לא ידברו איתנו. אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת.״ ידעתי שהפחד עמוק מידי ושהאופל עדיין ממש לא ברור לנו.
״כן״ גיד הסכים.
יצאנו מתחנת המשטרה בתחושה מרה וכבדה. האמת קבורה ואנחנו צריכים להזהר מאוד שלא נצטרף אליה.