Our steel hearts

פרק 38

פרק 38-
קיין-
כשהפרשה התפוצצה הצטופפנו כולנו בחדר בית החולים של אית׳ן סינקלייר וצפינו בהכל בשידור חי. אני, גידיאון, אוברי, בק ודוקטור המליטון. מרגו אחזה בידו כשהטלוויזיה בעלת המסך השטוח הקרינה את המעצר המתוקשר של אביו ישר מהמשרדים של חברת הנדלן. כותרות הוקרנו על המסך ותמונות של חברי מועצת העיר, שוטרים מושחתים, מקבלי שוחד וההורים שלי רצו על המסך. שני הכתבים- הכתב באולפן והכתבת בשטח ניהלו דיון ופרשו את פרטי הפרשייה. הם מנו את רשימת האנשים שעוכבו לחקירה וציינו שהעצורים הבולטים הם בריאן סינקלייר, טאשה תורנטון, שריף מקלאוד, אמילי פלייס שהייתה עורכת הדין שחתמה על כל העסק, הבחורים שנשכרו להתעסק עם המטוס ואמא שלי. אבא שלי נעלם ברגע שקיבל את השיחה מעורך הדין שלו ולאף אחד לא באמת היה מושג איפה הוא. תמונתו הוקרנה על המסך והם ציינו שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בלכידתו והוא קשור בקשירת קשר לביצוע רצח כפול. תחושה כבדה עטפה אותי כשתמונתו הוקרנה על המסך. זו הייתה תמונה טובה. הוא לבש חליפה ונראה מחיוך וטוב לב, זחוח אפילו. הוא תמיד היה כזה. איש גאוותן, רודף בצע ופשוט חסר לב. לא היה אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו. אפילו לא ממני ובטח שלא מאמא שלי. לא היה לי מושג עד כמה היא מעורבת אבל היא ידעה ובכל זאת עמדה לצידו למרות שהיו לה את ההורים הכי טובים בעולם. גם היא הייתה צריכה לשבת בכלא ללא ספק.
״אני לא מאמין שהמשטרה לא עצרה גם אותו״ גידיאון הניד בראשו.
״הוא לא טיפש, יכול להיות שהוא כבר מחוץ למדינה״ דוקטור המליטון נאנח.
״מה אם הוא כאן?״ קולה של מרגו היה קטן ורועד.
לא פחדתי מהרבה דברים אבל אדוארד סינקלייר היה ברשימת הפחדים המצומצמת. כבר לא היה לו מה להפסיד ואני הרסתי לו את התוכניות. והוא כבר נפטר בעבר ממי שעמד בדרכו. לא יהיה אכפת לו לפגוע בי או באנשים שאני אוהב כמו מרגו.
״אז המשטרה תתפוס אותו, מתוקה״ דוקטור המליטון הבטיח.
היא הנהנה אבל לא נראתה רגועה יותר. אית׳ן קירב אותה אליו ונישק את לחיה ואז עיסה את גבה בעדינות. הייתי אמור לכעוס ולשבור לו את היד המתפקדת אבל העיינים שלה היו עליי. מהצד השני של החדר יכלתי לראות אותן, להרגיש אותה. תשומת ליבה וכל דאגתה וליבה היו נתונים לי. היא הייתה שלי. לא היה בכך כל ספק. היא לא נטשה את הספינה ולא פחדה מהאש. היא הייתה השמש שלי, לנצח נצחים. לא התכוונתי לעזוב אותה לעולם גם אם היא תשנה את דעתה ותגיד לי ללכת אני אמשיך לאחוז בה כפי שהיא אחזה בי ולא ויתרה.
״איך אתה מרגיש, איתן?״ אוברי שאלה.
״בסדר״ הוא משך בכתפיו ולא נראה מוטרד.
״אמא שלך בדרך, דיברתי איתה הבוקר״ דוקטור המליטון טפח על ראשו בעדינות. התחבושות כבר הוסרו והוא היה נראה טוב בהרבה.
״היא וחבר שלה נפרדו, בגלל זה היא חוזרת״ שוב הטון שלו היה שטוח ונטול רגש.
״היא בטוח דואגת לך, אי״ מרגו ניסתה לחייך.
״אוקיי״ הוא שוב משך בכתפיו.
יכלתי להזדהות עם סינקלייר. לשנינו היו הורים שלא שמו זין. זה הדבר היחיד שאי פעם יעורר בי הזדהות לגבי האידיוט.
החדשות המשיכו לדווח באופן שוטף ובשלב מסוים הראש שלי פעם בחוזקה אז יצאתי מהחדר וניגשתי לתחנת האחיות. ביקשתי מהן אדוויל ואז קניתי לי בקבוק מים ובלעתי את הכדור. התיישבתי על אחד הספסלים באיזור ההמתנה והשענתי את ראשי על הקיר. בהיתי בנקודה בלתי מוגדרת באויר וחשבתי על שום דבר. המוח שלי היה ריק ועייף. אני הייתי עייף. בשלושת הימים האחרונים עברתי שתי חקירות ובדיקת פוליגרף. החוקרים חיטטו בעברי ושאלו על הסמים ועל צלילות מוחי כששמעתי את השיחה בין ההורים שלי. ידעתי שעניין העבר שלי יעלה אז עניתי את האמת ורק את האמת. הם יכלו לפקפק בי ובמה שאמרתי אבל אף אחד לא יכל לפקפק בהר של ראיות ובכמות מרשימה של עדים. ידעתי את זה כשהגעתי לסיינט דניאל. אני בן 18 עם עבר של התמכרות לסמים וכמה מעצרים תחת החגורה מי יאמין לי מול אדוארד סטיל הגדול ובריאן סינקלייר העוצמתי?. לא הייתי שווה הרבה אבל האמת הייתה שווה הכל.
״קיין, אתה בסדר?״ מרגו המודאגת הופיעה מהמסדרון ועיניו התכולות סקרו אותי.
״אני לא יודע״ עניתי בכנות.
הייתי עייף, מותש. אבל גם הייתי מסופק וגם פחדתי. רגע האמת הגיע, אבא שלי היה שם בחוץ ואני לא ידעתי מה אני אמור לעשות עכשיו.
מרגו צנחה בקלילות והתיישבה בחיקי ריחה המתוק עטף אותי ו זרעותיי מעט נכרכו סביב מותניה.
״אני אוהבת אותך, בייב״ היא נישקה את לחיי.
״למה?״
״כי אתה קיין סטיל וכי אתה שייך לי וכי אני לא יכולה לחיות בלעדייך. אתה החיים שלי, אהוב״ הוא חפנה את פניי בידה ונישקה את פניי בעדינות מרבית.
״אני לא יכול להיות בבית חולים המחורבן הזה יותר״ לחשתי וטמנתי את פניי בשקע צווארה מסניף את ריחה ומנשק את קימור צווארה העדין.
״בואי נלך הביתה. אני צריכה להיות קרובה אלייך, כל כך התגעגעתי״ היא העבירה את אצבעותיה בשערי ונתנה לי לנשק את צווארה ולסתה.
״בואי נלך״ הנהנתי.
נישקתי אותה נישקה ארוכה ארוכה ומתוקה לפני שקמנו ויצאנו יד ביד מהבניין. הלכנו לחנייה והיא שלחה הודעה לאביה שאנחנו הולכים לבית להתרענן קצת. הנסיעה הייתה קצרה וכל הדרך היא ליטפה את רגלי ונישקה אותי בכל רמזור אדום. ברגע שנכנסנו לחניה היא שיחררה את החגורה שלה וטיפסה לחיקי. אני שיחררתי החגורה שלי ולקחתי לאחור את הכיסא שלי. חפנתי את לחיי ישבנה והתנשקנו בלהט שוכחים מהכל ומכולם. הייתה לה את היכולת המופלאה לגרום לכל הצרות שלי להעלם.
״פאק... את כל כך סקסית ומהממת, מרגו״ לחשתי בלהט כשהיא התחככה בי בצורה כל כך פאקינג מדליקה.
היא ענתה לי בנשיקה סוחפת ואני תיכננתי להוריד ממנה את החולצה כשפתאום נקישה רמה נשמעה מכיוון החלון שלי. פקחתי את עייני והפנתי את מבטי לחלון. קנה של אקדח קידם את פניי. ואז הפנים של אדוארד שהציצו מתחת לברדס הקופצון השחור שלו.
״אה!!!״ מרגו צווחה כשהוא פתח את הדלת.
״צאו ואם היא תוציא הגה זה הסוף שלה״ קולו היה נמוך ומפחיד.
ידיי רעדו והלב שלי פעם במהירות. שלחתי מבט למרגו והנהנתי. היא נראתה מפוחדת כל כך ואני הרגשתי את פחדה עמוק בנשמתי. לאט לאט ירדנו מהרכב.
״המפתחות לבית״ הוא הורה.
אני נתתי לו את המפתח והוא הוביל אותנו לבית, פתח את הדלת כשהאקדח מכוון אלינו ואז הוביל אותנו פנימה. הוא נעל אחריו ושם את המפתח בכיס.
״תדליק את האור״ הוא הורה לי.
עשיתי כדבריו והחלל הואר מיד.
״טלפונים על הרצפה״ הוא הורה.
שנינו עשינו כדבריו והוא דרך עליהם והרס את שניהם.
״על הספה״ הוא הוביל אותנו לסלון ושם התיישבנו על הספה.
הוא נעמד מאחורינו עם האקדח ואז שם משהו לח על הפנים שלי. החשיכה הגיעה כמה שניות אחרי. כשהתעוררתי שנינו היינו כבולים זה לצד זו. ראשה של מרגו היה שמוט ושערה הסתיר את פניה. אדוארד ישב על כיסא מולנו ובידו בקבוק וודקה חצי ריק.
״בוקר אור, ילד״ הוא חייך כאילו הוא באמת שמח.
״מרגו! מרגו!״ ניסתי לנער אותה ולהעיר אותה, לוודא שהיא בסדר.
״היא תתעורר עוד מעט, חכה בסבלנות״ אדוארד אמר.
״מה עשית לה??״
״זה רק קצת כלופלורם, אל תהיה דרמטי״ הוא גלגל עיינים.
״בן זונה, מזדיין״ נהמתי.
״אתה חושב שזה חכם להתחצף אליי עכשיו?״ הוא נופף באקדחו.
״אין לך לאן לברוח״ מלמלתי.
״אולי לא אבל גם לך אין לברוח. אתה קיין סטיל, אתה חולק איתי שם משפחה ודנא ותווי פנים. אתה שלי, ילד״ הוא גיחך ושתה מהבקבוק.
התכווצתי בספה. היינו דומים. חלקנו גם תכונות אופי מסוימות ואין ספק שהוא היה אבא שלי אבל לא הרגשתי לאיש הזה דבר מלבד בוז, זעם ורגשות שליליים.
הנדתי בראשי וסתמתי. אחרי זמן מה מרגו זזה מעט ולאט פקחה את עייניה.
״מרגו!״ מיד חיפשתי בעיניה לדעת שהיא בסדר.
״מה? אוי לא״ הפאניקה ששטפה אותה למראה אבא שלי עם האקדח הייתה נוראית.
״בוקר אור, מיס המליטון״ הוא חייך אליה חיוך לבן, חושף שיינים.
״קיין״ הפחד הנוראי בקולה רק הפך את חוסר האונים לחמור יותר.
״אין לו איך להציל אותך, מתוקה. זה הסוף, של כולנו״ אדוארד נאנח.
״היא לא אשמה! זה ביני לבינך!״ נהמתי.
״כן ובגלל זה אני אקח ממך את הדבר שאתה הכי רוצה. הזהרתי אותך שזה יגמר רע, בן. אמרתי לך עוד בקליפורניה שעדיף לחיות עם הראש טמון בחול ולא גבוה בעננים אבל לא הקשבת לי. אף פעם לא ידעת להקשיב וזו בעיה״ אדוארד משך בכתפיו ונעמד על רגליים לא יציבות.
״לא! אני אתן לך את כל הכסף! הכל! אתה יכול להרוג אותי אם אתה רוצה אבל אל תפגע בה!״ התחננתי.
״זה כבר מאוחר מידי, אידיוט!״ הוא שאג ותפס את מרגו מהשיער זורק אותה על השטיח ובועט בה כל כך חזק שהיא צרחה.
״לא! לא!״ צעקתי בחוסר אונים מוחלט ונסיתי להשתחרר ללא הצלחה מהחבלים.
״קיין!״ מרגו צווחה.
״תסתמי חתיכת סתומה!״ אדוארד הורה ודרך בחוזקה על ראשה.
״תפסיק!״
״תהיה בשקט״ הוא נהם ושוב משך אותה מהשיער לעמידה.
הייתי חייב לעשות משהו לפני שזה יהיה מאוחר מידי. הייתי חייב לעצור אותו או לקרוא לעזרה.
״בבקשה אל תעשה משהו שתתחרט עליו, מר סטיל״ קולה של מרגו רעד ואימה נשקפה מעיניה ובכל זאת היא ניסתה לדבר אליו.
״אתם לא מבינים שמאוחר מידי? כולנו נמות כאן והכל תודות לבן הדפוק שלי״ הוא הניד בראשו.
״אתה זה שהרגת אותם״ לא הצלחתי לעצור את עצמי.
״הם עמדו בדרכי ותמיד חשבו שאני לא מספיק טוב למשפחה הסתומה שלהם. כאילו שהבת שלהם היא איזו גאונה או שווה יותר מהירושה שלה... הם מתו כי זה הגיע להם״ קולו היה ספוג ברעל ורוע.
״לאף אחד זה לא מגיע״ הנדתי בראשי.
״לא שאלתי אותך״ הוא סיים את הבקבוק בשתי לגימות גדולות ואז בתנופה שבר אותו על הראש של מרגו.
היא מיד נפלה לרצפה כמו בול עץ ודם השפריץ לכל עבר.
״לא!!!! לא!!!״ צרחתי ודמעות תסכול ופחד זלגו מעייני.
אדוארד צחק. הוא פאקינג צחק בהתלהבות כאילו העניין היה מופע קומדיה ארור.
״מרגו! מרגו!״ צרחתי ונאבקתי בחבלים בכל כוחי עד שהרגשתי דם ועור קרוע.
״איך זה להרגיש חסר אונים? כיף אה?״
״מרגו! בבקשה! מרגו!״ נסיתי להפיל את עצמי על הרצפה כדי לזחול אליה אבל הוא דחף אותי לאחור ואז כיוון את האקדח אליה.
״לא לזוז, ילד״ עיניו היו מלאות ארס ואפלה והגוף שלי רעד מעצבים, אדרנלין ופחד.
״היא לא עשתה כלום, אלוהים... אני מתחנן אלייך, תזמין עזרה. היא נפצעה והיא מדממת... שיט... בבקשה...״ הקול שלי היה שרוט ונואש והדם על הרצפה הפך לשלולית ארורה.
״לך להזדיין״ הוא רק צחק.
״חתיכת בן זונה!!!״ שאגה בלתי צפויה גרמה לשנינו לסובב את ראשינו.
מישהו ירה באקדח. צרחות. דם. הרבה דם. לקח לי כמה שניות להתפקס ולהבין שהרגע דוקטור המליטון ירה באדוארד ושאני מכוסה בדם שלו.
״מרגו! בבקשה תציל את מרגו!״ זו הייתה המחשבה היחידה שלי, הכוונה היחידה שלי והרצון היחיד שלי.
אם היא לא כאן אין טעם לקיום שלי. ידעתי את זה כשהוא רץ אליה ודחף מדרכו את גופו המפרכס של אדוארד. ידעתי שאם זה נגמר בשבילה זה נגמר גם בשבילי. לנצח.