פרק 12

1.5K 98 10
                                    

פרק 12-
קיין-
ליל שישי היה לילה של מסיבות. אם להיות פייר גם אני ערכתי מסיבה, מסיבת רחמים שכללה שישיית בירה, צ׳יפס אקסטרה לארג׳ בטעם מלח וחומץ ומרתון סרטי אקשן של וויל סמית׳. גיד היה עסוק במרתון משחקי מחשב אונברסלי עם כמה גאונים מדרום קוריאה ובק טס לבלות את סוף השבוע אצל אחותו בניו יורק וזה חיסל את רשימת האנשים שחברתם הייתה רצויה בחיי. יכלתי ללכת למסיבה של לורן ואפילו הוזמנתי על ידה באופן אישי אבל לא היה לי שום רצון לבלות עם אנשים שאני לא סובל ולהעמיד פנים שכיף לי אז ויתרתי. וזה הוביל אותי לרביצה על הספה מול הטלויזיה הענקית במכנסי טרנינג. זה היה לילה שגרתי ואפילו דיי משעמם ועוד רגע נרדמתי אבל אז מישהו דפק על הדלת הראשית. חזק. אגרופים הכו בעץ העבה ואז הצטרף גם הפעמון הדפוק. אם זה היה גיד הוא הולך לחטוף על החרא הזה.
״אני בא! אני בא!!״ קראתי ונמהרתי לדלת הנעולה פותח אותה ויותר מ-מופתע לגלות בפתח את מרגו.
היא התנשפה ושערה הזהוב נדבק לפניה, החצאית שלה רכבה במעלה ירכיה והחזה שלה עלה וירד בהתנשפות כאילו פאקינג רצה כל הדרך עד לכאן. יחפה.
״חתיכת חרא מטומטם!״ היא צווחה והניפה את ידה כדי לסטור לי אבל אני תפסתי אותה בזמן כי תנועותיה היו מגושמות ואיטיות.
״תרגעי! מה לעזעזאל את רוצה?״ נהמתי והדפתי אותה בעדינות לאחור. לגעת בה אפילו בזרוע היה יותר מידי.
״אני רוצה שתחזור לחור שצצת ממנו! זה מה שאני רוצה!״ היא צווחה וריח האלכוהול וצחנת המריחאונה הגיעו עד אליי.
למרות שבימים אלו הכי גרוע שעשיתי היה לשתות בירה כמעט לא אלכוהולית ידעתי לזהות היטב מסטולים והיא הייתה מעבר לנקודת האל חזור בקטע הזה.
״סבלנות, מותק״ שמרתי על קור רוח אל מולה.
״אין לי פאקינג סבלנות! אני מתמוטטת אם לא שמת לב!״ היא דחפה אותי חזק ידיה הקטנות על חזי.
״את סתם שיכורה שמדברת מהתחת כרגע״ הנדתי בראשי.
״ממתי התחלת לזלזל בי ככה? אחרי שהבטחת לי שאני שייכת לך? או שאולי הרבה לפני זה ופשוט אהבת לדעת שאני נסחבת אחרייך כמו ילדה פתאטית?״ היא צמצמה אליי עיינים כחולות ועזות.
האזכור של הלילה האחרון שבילינו יחד לפני שלוש שנים דקר אותי בלב. היא לא אמורה לעמוד על סף דלתי כרגע... היא אמורה לשכוח ממני, לשנוא אותי, ללכת. כמה זה היה קל אם היא פשוט הייתה הולכת. וכמה זה היה הורג אותי.
״דברים השתנו״ שמרתי על הטון המנותק.
״דברים כמו?״ היא הרימה גבה.
״דברים שהם לא עניינך״ עניתי ללא היסוס.
״בול- פאקינג- שיט״ היא שוב דחפה אותי אפילו חזק יותר.
״אני לא חייב לך שום הסברים. לכי לבית שלך ותנסי לא להתדרדר לאלכוליזהם, שמעתי שהחרא הזה תורשתי, מותק״ ברגע שהמילים יצאו מפי התחרטתי שאמרתי אותם.
הפנים שלה נפלו בבת אחת וזה היה נראה כאילו מישהו החטיף לה אגרוף בבטן. והמישהו הזה היה אני.
״אם זה תורשתי אני מניחה שאתה קיבלת את נטיות המניאקיות מאבא שלך״ המילים שלה חתכו אותי בישירות.
היא ידעה שהפחד הכי גדול שלי הוא להיות דומה לאבא שלי. לקחתי ממנו יותר מידי מאפיינים פיזיים וידעתי שאם אני אתם לזה לקרות גם הפנימיות שלי תתעצב לאורו.
״אין לי זמן אלייך, מרגו. מה את רוצה מחיי?״ לקחתי צעד גדול ומאיים לעברה.
״לדעת מה קרה לך! אתה לא יכול להרחיק אותי ולתת לי להיות אריס!״ היא הנידה בראשה בנמרצות.
לתת לי להיות אריס... שוב האנלוגיה המגוחכת על הכוכב הכי רחוק מן השמש. היא לא הבינה שאני לא הייתי שמש, בטח שלא כרגע. אני הייתי אריס המזוין, מבחירה.
״יש לך שמש חדשה, מרגו. פשוט קחי אור ממנה״ מלמלתי ודחפתי את ידיי לכיסי.
״אני לא רוצה שמש חדשה, אני רוצה את השמש שלי״ היא רקעה ברגלה כמו ילדה קטנה ומתוסכלת ודמעות נצצו בעיניה.
״לא תמיד מקבלים בחיים מה שרוצים״ משכתי בכתפיי ויכלתי להרגיש את הכאב שקרן ממנה פועם בתוכי.
היינו פעם שלם ועכשיו החתיכות שלנו היו מפוזרות, מעורבבות ופוצעות בחדות.
״הבטחת שאני אקבל מה שאני רוצה, זוכר?״ היא הניחה את ידה על כתפי בעדינות שלא הגיעה לי והגוף שלי מיד הגיב. זה היה מגוחך.
״הייתי ילד וזה היה מזמן״ התנשפתי.
״ידעתי מאז שהיינו בני שמונה. ידעתי וגם אתה ידעת. אני אלך אחרייך באש ובמים... בבקשה תן לי להכנס״ הטון הרך, הכמעט מתחנן חדר דרך כל החומות שלי והעיר את כל הזכרונות שהיו חלק ממני לנצח.
בגיל שמונה סבתא שלי ערכה לנו חתונה בכאילו בחצר. אני לבשתי טוקסידו קטן שנשאר לי מחתונה של קרוב משפחה שהלכנו אליה כמה חודשים לפני כן, מרגו לבשה תחפושת של כלה מליל כל הקדושים הקודם וכל האירוע צולם על ידי סבא. נתנו זה לזו טבעות פלסטיק צבעוניות, אכלנו עוגה ורקדנו על הדשא עד שלא יכלנו לעמוד. זה היה אחד הימים הכי טובים בחיי. מרגו הייתה חלק בלתי נפרד מרוב הזכרונות המאושרים של חיי. הסתכלתי עליה ורציתי להיות מאושר כך שוב אבל ידעתי שאני לא יכול. החיים לימדו אותי שאושר היה משהו שלא מגיע בקלות ובהחלט לא לאנשים כמוני.
״אני לא צריך שתלכי אחריי, אני צריך שתלכי ממני״ גייסתי כל שביב של קשיחות שהיה לי כדי לומר את המילים הללו.
״למה?״
״כי אני לא צריך... אני לא צריך אותך יותר״ אמרתי בפשטות מזויפת את השקר הכי מכוער בעולם.
״אתה לא צריך אותי?״
״לא. השמש יכולה להסתדר בלי אריס״ השתמשתי במטאפורה שלה נגדה בדרך מכוערת.
דמעה שקופה זלגה על לחייה ונלחמתי בעצמי לא לנגב אותה, לא למשוך אותה לחיבוק, לא להגיד לה שהיא שלי ואני מת לדעת מה שלוש השנים האחרונות עשו לה. כי לי הן עשו כל כך הרבה. נהרסתי ונסיתי להיבנות שוב... נסיתי להיות חזק.
״אתה באמת שונא אותי עכשיו, אה?״ השלמה כואבת בערב בקולה.
״כדי לשנוא מישהו צריך שיהיה לך אכפת״ משיכת כתפיים קרה.
״ולך לא אכפת״ דמעות.
״לי לא אכפת״ שקר. שקר. שקר.
״ההתמכרות היחידה שהורגת אותי היא אתה.. בזה אני דומה לה... אנחנו מאוהבות בגברים שלא אכפת להם״ היא משכה באפה.
מאוהבת. בי. שיט. הייתי צריך לסיים עם זה כמה שיותר מהר לפני שאני לא אשלוט בעצמי ואודה באמת שהסתתרה היטב כל כך מעיניה.
״התמכרות היא דבר רע מאוד. אני הייתי מציע גמילה.״
״לך להזדיין, קיין. חיכיתי לך שלוש שנים, בכיתי לכרית, התגעגעתי אלייך, התפללתי אלייך, ביקשתי אותך על הקברים של סבא וסבתא שלך. התייסרתי במשך שנים ולא נתתי לאף אחד להכנס למקום שהיה שייך רק לך... אבל עכשיו איבדת אותו. אבל זה בטח לא מזיז לך? בדיוק כמו שלאבא שלך שום דבר לא הזיז. אתה לא השמש, אתה פאקינג אנטרטיקה. הוא דפק אותך והסיוט שלך התגשם, אני מרחמת עלייך. הלוואי שיכלתי להפסיק לאהוב אותך ולהיות כזאת מטומטמת״ היא העבירה את ידיה בשערה, שלחה בי מבט אחרון כחול כחול והלכה בצעדים מתנודדים ממני.
נכנסתי פנימה וטרקתי את הדלת. נעלתי אותה. הרגשתי את השריפה הפנימית, בעירה שאיימה לכלות אותי. רציתי משהו שיכהה את הכאב. רציתי שורה, כדור, סיגריה. כל פאקינג דבר. האגרוף שלי התחבר על הקיר וכאב הדהד לאורך כל זרועי. הכאב שהגיע לי. הכאב שילווה אותי לשארית חיי. נהפכתי לאבא שלי? זה היה נכון?. לא רציתי שזה יהיה נכון אבל אולי זה היה מדויק מצידה לומר את זה. פאק.
נתתי ליד וללב שלי לדמם וישבתי על הספה בוהה במסך הקפוא של הטלויזיה על איזו סצינת פיצוץ. המוח שלי התרוצץ. רציתי להרים את הטלפון ולהתקשר לסוחר כדי להשקיט את המוח שלי, רציתי את זה כל פאקינג כך. אבל לא עשיתי את זה. אני לא חלש. אני לא חלש. אני לא חלש.
בסופו של דבר קמתי מהספה ונעלתי נעליים והתכוונתי ללכת לבית שלה. הסדקים היו גדולים מידי הלילה והייתי צריך שהיא תהיה השמש שלי ושהאור שלה יחדור את הסדקים ויתקן אותי. לא הרחקתי הרבה כשגיליתי אותה על המדשאה הקדמית שלי. היא שכבה עליה בפישוט איברים, שיערה הזהוב פזור על הדשא ופניה נראו קפואות בכאב וייאוש. וידאתי שהיא נושמת. היא רק ישנה, כנראה עייפה מידי והרוסה מאלכוהול ושברון לב.
״גם הלב שלי שבור, מרגו״ לחשתי כשהרמתי אותה בזרעותיי.
גל של חום שטף אותי כשגופה היה כה קרוב. השמש שלי הייתה כבויה וידעתי שהאשמה עליי. מחר בבוקר נצטרך לדבר ואלוהים יודע שאין לי מושג איך זה יגמר או אם זה יגמר.

Our steel heartsWhere stories live. Discover now