Our steel hearts

פרק 22

פרק 22-
קיין-
״קדימה קיין! איפה הראש שלך היום???״ המאמן לורנס צורח ממקומו מאחורי הקו הלבן.
האמת שזו שאלה שגם אני הייתי שמח לקבל עליה תשובה. השבוע הזה בלי מרגו היה כמו לחיות בגהינום מתמשך תעיד על כך הנוכחות השטנית של טרודי בליקוב ביציעים. אחרי הנשיקה הדפוקה היא איכשהו החליטה שהיא צריכה ללוות אותי לכל פאקינג מקום. הנוכחות שלה לא עשתה דבר מלבד לעצבן אותי. למזלי אחרי בערך יום היא הפנימה שלהעלות את מרגו לטוב או לרע (או במקרה שלה בעיקר לרע) רק יעצבן אותי ויגרום לי להתפוצץ עליה היא לא העלתה את שמה על דל שפתיה. אבל היא לא הייתה צריכה לדבר על מרגו כדי שאני אחשוב עליה כל היום... כל דבר מחורבן היה כמו תזכורת מכאיבה, כמו בעיטה בבטן הרכה. הידיעה שהיא כה קרובה, שהיא ממש מרחק הליכה או נסיעה קצרה שיבשה לי את המוח. לא הצלחתי לחשוב או לתפקד כמו שצריך למרות שהלחץ גבר לקראת המשחק הראשון של העונה בשישי. מישהו תיקל אותי בקלות מפחידה לקרקע ומשקל גופו מחץ אותי. המאמן לורנס שרק להפסקה וצרח את שמי. רצתי אליו כשגופי עדיין מזועזע מהתיקול וחלפתי על פניי אית׳ן סינקלייר שישב בנוחות על הספסל עם חיוך של החתול שאכל את כל הפאקינג שמנת. התעלמתי ממנו ורצתי למאמן.
״מה זה היה אמור להביע? אתה חייב להוציא את הראש שלך מהתחת ולהתחיל לחמם מנועים אחרת אנחנו נפסיד! אתה מבין??״ הוא תפס ללא רחמים בכתפי והכאב החד עורר אותי.
״כן המאמן!״
״לך לשתות משהו וכשאתה חוזר אני רוצה לראות את קיין סטיל החיה ולא ילדה עם קוקיות, אני ברור??״
הנהנתי והוא הרפה ממני. הוא המשיך לשאר השחקנים וטרודי כמעט נפלה כשרצה אליי עם בקבוק מים קרים. הייתי זקוק לזה אז לא סירבתי לה וחיסלתי את רוב הבקבוק בשתי לגימות ארוכות ארוכות. ניגבתי את הזיעה שלי מהמצח עם מגבת שהיא הכינה מראש בדיוק כשגל של בנות במדים מוכרים מאוד צבאו על הדשא בראשות מאמנת המעודדות שילה מייקלס. המגבת נשמטה מידי כשראיתי אותה. זה היה כאילו הייתי נטוש במדבר במשך ימים ולילות ארוכים ארוכים ולפתע שנייה לפני שמתתי ללא כוחות מצאתי נווה מדבר עם מים מתוקים. שתיתי אותה כמו אדם שכמעט מת מצמא. המדים שלה היו במידה המושלמת, שערה אסוף על קודקוד ראשה, עורה זוהר ועיניה נוצצות בשובבות. סינקלייר מיד רץ אליה וסחף אותה לחיבוק חם מרים אותה ומסובב אותה כמו נסיכה מאיזה סרט רומנטי מזוין. הבנות מסביב מצחקקות כמו ילדות יסודי שהיו עדות בפעם הראשונה לכך שבנים יכולים לגעת בבנות ולא למות או לחטוף כינים.
הוא הוריד אותה לקרקע והם דיברו על משהו שלא הצלחתי לשמוע ממרחק. טרודי משכה בזרועי.
״אתה בוהה, זה דיי פתטי״ היא מלמלה בחוסר שביעות רצון.
״מה את רוצה ממני?״ פניתי אליה עם כל העצבים שהיו לי בגוף כרגע.
״שלא תבהה בבחורה אחרת כאילו השמש זורחת מהתחת שלה״ היא שילבה את זרעותיה על חזה.
״אני אסתכל על מי שמתחשק לי. אם עדיין לא הבנת אני לא חייב לך כלום״ הנדתי בראשי.
״אני מבינה שאתה משחק איזשהו משחק עם מרגו והנשיקה בנינו היא חלק ממשחק כוחות מעוות בינך לבינה אבל לא ככה משחקים אם אתה רוצה לנצח״ טרודי גיחכה.
״למה אני לא מופתע שאת יודעת הרבה על משחקים?״ גיחכתי.
״בנתיים מי שמתנהג כמו ילד קטן ובכיין זה אתה, קיין״ היא נחרה בבוז ותפסה את פניי בשתי ידיה מושכת אותי לנשיקה.
הנשיקה בדיוק כמו הקודמת לא עשתה לי דבר מלבד תחושת גועל פנימית. טרודי ידעה לנשק טוב ואפילו טוב מאוד אבל אני לא הייתי בעניין, בכלל.
״ועכשיו היוצרות התהפכו, תודה לי אחר כך, בייבי״ טרודי חייכה את החיוך הכי תחמני שראיתי אבר, צבטה את ישבני בשובבות והסתובבה לעבר היציאה.
הצצתי מעבר לכתפי וראיתי שמרגו אכן מביטה לעברי בזמן שלקסי מדברת אליה. הלב שלי החסיר פעימה ולמרות שלא ממש הצלחתי לפענח את ההבעה על פניה של מרגו ידעתי שיכול מאוד להיות שזה הסוף. וזה מה שרציתי. רק שלא היה לי מושג כמה זה יכאב לי, ישרוף אותי וישאיר אותי בתחושות קשות.
״קדימה בנים!!! אני יודע שיש לנו הסחת דעת אבל תשאירו את העיינים על המטרה!!!״ המאמן לורנס זימן אותנו חזרה לאימון.
במשך ארבעים דקות המשכתי להיות לא מרוכז בעליל וחטפתי תיקולים וצעקות על ימין ועל שמאל. סינקלייר ממש אהב את זה ולא היה לי אכפת. רק רציתי לעוף מכאן כמה שיותר מהר. האימון נגמר לא לפני שחטפתי עוד מטח צעקות ועלבונות מהמאמן. ברחתי לחדר המלתחות וחיכתי על הספסל עד שכולם יסיימו ויעופו ויתנו לי להתקלח ולהתארגן בשקט. כשכולם סוף כל סוף הלכו פשטתי את המדים ונכנסתי למקלחת. תחת זרם המים החמים נסיתי לשטוף מעצמי את הטעם של טרודי, את האשמה ואת הרצון לזנק על מרגו ולומר לה שאני אוהב אותה. ששום דבר לא השתנה מלבד העובדה שאדוארד סטיל מחזיק אותה כאיום מעל ראשי. זה כמובן לא עבד וגם כשסגרתי את המים עדיין הרגשתי גרוע ביותר כשכל גופי מעוטר בסימנים כחולים, סגולים ואדומים מהאימון הכי גרוע בעולם בערך.
כשיצאתי מתא המקלחת הופתעתי לגלות את מרגו יושבת בנחת על הספסל ומחכה לי. רגליה העדינות זו על זו ועיניה הבהירות משוטטות על גופי הכמעט חשוף לגמריי מלבד המגבת הדקה. בבטני התחוללה סערה אבל קיוותי שהדבר לא ניכר על פניי.
״אסור לך להיות כאן״ מלמלתי כמו אידיוט.
״מישהו פעם אמר לי שאסור זו מילה שנועדה לפחדנים״ שיט. שנאתי את העובדה שהיא זוכרת כל דבר שאמרתי אפילו כשהייתי בן עשר ונסיתי לשכנע אותה ללכת איתי למחסן נטוש כדי למצוא חרקים מיוחדים.
״אסור לך להקשיב לכל מה שאומרים לך״ הנדתי בראשי וניגשתי לתיק הספורט שלי.
״הו, אני יודעת... שקרנים זה דבר נפוץ מאוד״ היא גיחכה.
פאק, פאק, פאק.
התעלמתי מהעקיצה שלה והוצאתי מתיק הספורט בוקסר, ג׳ינס וטי שירט.
״אני רוצה להתלבש״
״ואני מפריעה לך?״ גבתה הורמה באתגר.
קיוותי שאני לא אסגיר את החצי זקפה שלי והסתובבתי ממנה נותן לה גב. הורדתי את המגבת ומיהרתי ללבוש את בגדיי. כשהסתובבתי היא עדיין ישבה שם כאילו אף אחד ושום דבר לא יכול לגעת בה. כאילו אני לא יכול לגעת בה. זה הפחיד אותי.
״מה את רוצה, מרגו? אין לי זמן למשחקים האלו״ שילבתי את זרעותי על חזי.
היא צחקה. צחוק מכל הלב. מהבטן. עם דמעות שזולגות על פניה.
״לך? לך אין זמן למשחקים?? שלי??״ היא פשוטה נראתה המומה.
״מה את רוצה ממני?״
״ממך? כלום. תאמין לי. באתי רק לומר שאני סיימתי איתך קיין סטיל. אל תדבר איתי, אל תנסה להציק לי ואל תתקרב אליי. אני סיימתי. אני לא שייכת לאף אחד ובמיוחד לא לך. כל אהבה שאי פעם הייתה קיימת בי כלפייך? אתה רצחת אותה בדם קר. אני מקווה שהמציצה הייתה שווה את זה. זו הייתה הפעם האחרונה שאני אגע בך״ היא הישירה מבט אליי לא היסוס וללא טיפה של רגש..
אלוהים זה כאב. לא זזתי ובקושי נשמתי. נלחמתי באלימות בדחף שלי לתפוס אותה, לומר לה שהיא כבר שייכת לי והמילים שלה ריקות מתוכן אבל עמדתי שם ופשוט צפיתי בה הולכת. הדלת נטרקה. היא הולכת. היא פאקינג הולכת. ואני חסר אונים שוב כשמישהו שאני אוהב יוצא מחיי. ההבדל המהותי היה שהפעם הייתה לי יד בבחירה הזו ושהפעם אין לי דבר שירכך את המכה. אין לה מה שיכהה את הכאב. אני חשוף לאש הצולבת, לכאב, להכל.