Our steel hearts

פרק 29

פרק 29-
מרגו-
הגרסא האהובה עליי ביותר של סינדרלה בכיכובה של דרו ברימור התנגנה על מסך הפלזמה שלי. אני שכבתי במיטה ונסיתי להלחם בכאב הראש המציק שהמשיך להדהד גם שעות לאחר שטרודי בליקוב דפקה לי את הראש בשולחן בכיתה. אבא התעקש שנלך להגיש נגדה תלונה או לפחות לתת לו לנהל שיחה רצינית עם הוריה ולדרוש מהם עונש רציני אבל אני הבהרתי לו שאין צורך בשום דבר כזה. כן, טרודי בליקוב הייתה בלתי נסבלת, כלבה ושאר תארים לא מאוד מלבבים אבל במקום מסוים יכלתי להבין אותה. לאבד את קיין הוציא ממנה צדדים מכוערים ואלימות. אני הייתי מוכנה לרצוח אותה כשהמצב היה הפוך. הסיבה היחידה שלא פניתי לאלימות הייתה שהכאב היה חזק ממנה ומשתק ממנה אבל טרודי לא הייתה עצובה, היא הייתה עצבנית והעצבים שלה כוונו אליי.
לגמתי מהמים הקרים שאבא הניח על שידת הלילה שלי אחרי שדאג להשכיב אותי במיטה, לבדוק אותי, לחבוש אותי ואז להורות לי לנוח בדיוק כשנקישות קלות נשמעו על דלת חדרי.
״כן״
אבא נכנס לחדר כשבידו מגש עם קערת מרק עגבניות חם, כריך גבינה מותכת חתוך למשולשים וקערה נוספת עם שוקלדים בצורת לבבות עטופים בעטיפות בצבעים זוהרים. הוא הניח את המגש על שידת הלילה שלי ודחף את משקפיו על גשר אפו. אהבתי אותו במשקפיים כי זה הזכיר לי שכשהייתי ילדה חשבתי שאבא שלי שם משקפיים כשהוא צריך להיות רופא. כמו שסופרמן מקבל כוחות על רק כשהוא בחליפת גיבור העל שלו.
״את צריכה לאכול משהו״ הוא החווה לעבר המגש.
הנהנתי.
״תודה, אבא״.
״איך את מרגישה?״ עיניו הצטצטמו לכדי חריצים בדאגה גלויה.
״בסדר... קצת כואב לי הראש״ הודיתי ונגעתי בתחבושת הרכה שהוא שם לי מעל לסימן המכוער והמדמם במצחי.
״אני עדיין בעד להגיש תלונה על החוצפנית הזו״ הוא הניד בראשו.
״לא, אבא... היא פשוט חמומת מוח כזו״ מלמלתי.
״אף אחד מעולם לא הרים עלייך יד... לא לפני שקיין סטיל חזר לחיים לסיינט דניאל. מאז שהוא חזר יש לך מצבי רוח משתנים, את רבה עם אית׳ן, מתפרצת עלינו הרבה יותר, נעלמת לימים שלמים וממש לא מתנהגת כמו עצמך״ הוא הניח את ידיו על מותניו וידעתי שהוא לא ילך עד שהוא יקבל תשובות.
״אני מתבגרת, אבא... זה מה שאנחנו עושים או ששכחת?״ הנדתי בראשי ולקחתי את קערת המרק וכף.
״מתבגרת או לא משהו ממש לא תקין בחודשים האחרונים ואולי נדמה לך שאני עיוור אבל אני לא״ הוא אמר בכובד ראש.
״אתה לא עיוור פשוט הראש שלך תקוע בתחת של מולי המכשפה״ משכתי בכתפי.
פיו של אבא התעקם באי שביעות רצון. יופי. הסחת הדעת שלי עובדת. כל שיחה שלנו על מולי הופכת לפיצוץ ואז הוא יסתלק ויניח לי לנפשי.
״מולי לא מכשפה!״.
״לא... היא רק זונה, הורסת משפחות, שקרנית, תוקעת סכינים בגב, צבועה וחסרת מצפון״ חייכתי אליו חיוך מתוק וטעמתי מהמרק.
״היחידה שהרסה את המשפחה הזו זו אמא שלך״ אבא ירה לעברי.
״לא... אני דיי בטוחה שזו הייתה מולי שהרסה הכל. זו שהעמידה פנים שהיא שמה עליה זין בזמן שהיא הייתה עסוקה בלהזדיין עם בעלה של החברה הכי טובה שלה מאחורי גבה״ יריתי חזרה את העובדות היבשות.
אבא שפשף את פניו בכפות ידיו בתסכול.
״את לא יכולה להעלות את הנושא בכל פעם שאנחנו מדברים על נושא כלשהו. את חושבת שזו הדרך שלך לנצח?״.
״לנצח? אם זה נחשב בעייניך לניצחון אתה צריך להסתכל במילון, אבא״ נאנחתי והמשכתי לאכול מהמרק.
״אני רק דואג לך, מרגו... זה כל כך נוראי?״ הוא תהה בייאוש.
״אני בסדר, אבא. וגם אם אני לא בסדר אני לא חושבת שאני אוכל לדבר איתך על זה. אני מצטערת״ הודיתי בקול שקט.
הוא הנהן, נישק את מצחי ויצא מהחדר בלי לומר דבר. אני סיימתי את האוכל, הסרט והתחלתי פרק חדש של דוקו פשע בנטפליקס. בחלק הכי מעניין של הפרק הדלת שלי נפתחה הפעם ללא נקישה וקיין נכנס לחדרי. הפעם האחרונה שהוא היה כאן הייתה לפני שנים ועדיין זה הרגיש טבעי כמו לנשום אויר. זה היה המקום שלו. הוא לא אמר כלום רק חלץ את נעליו, הוריד את הג׳קט שלו תולה אותו על גב כיסא המחשב שלי ונכנס למיטה. התכרבלתי אל גופו המוארך שהפיץ חום רך שעמד בניגוד למבנה הפיזי המושלם שלו. הוא אימץ אותי אליו ונישק את המקום החבוש על מצחי.
״אני מצטער, יפה שלי״ הוא לחש.
״תצטרך להיות משכנע יותר כדי לזכות בסליחתי״ מלמלתי והרמתי את עייני לעברו.
״יותר משכנע, אה?״ הוא נישק את צד צווארי וצמרמורת עברה בגופי.
״כן...״ מלמלתי וידיי צללו תחת הטי שירט שלו נוגעות בעור החם והמתוח.
קיין תפס את פניי בידיו הגדולות ולכד את פי בנשיקה מתוקה ומלאת תשוקה. גופי בער וכאב הראש נשכח כלא היה.
״משכנע מספיק?״
הנדתי בראשי. אפילו לא קרוב.
הוא התיישב והסיר את חולצתו כאילו לא הצליח לחשוב כשפיסת הבד עליו ואני לגמתי בצימאון כל פיסה בגופו החטוב. הקעקוע על צלעותיו היה מושך בצורה בלתי רגילה והמילים בדיו השחור לכדו את תשומת ליבי.
״אם מלחמות מתחילות בשקרים, הן יכולות להסתיים באמיתות״ הקראתי בלחש את המילים שבחר לתת לעצמו לנצח.
״תגידי לי את האמת, מרגו״ הוא לקח את מפרק ידי ועטף אותו באצבעותיו החזקות.
״אני אוהבת אותך, מגיל 6 ועד עצם היום הזה״ האמת שלי הייתה אחת במשך שנים ארוכות.
״את שייכת לי, מרגו״ קולו היה עמוק ומלא רוכשנות בוערת.
הייתי אמורה לשנוא את ההחלטיות בקולו, הייתי אמורה להגיד לו שאני לא חפץ ולכן לא שייכת לאיש אבל זה יהיה שקר. הייתי שייכת לו, הייתי חלק ממנו, הייתי שלו גם אם רציתי לשקר לעצמי שלא.
״זו האמת?״
״המלחמה בך נגמרה, מרגו... אני יודע שהאמת תגמור אותנו בסופו של דבר אבל איתך אני לא יכול להמשיך לשקר לעצמי. אני זקוק לך.... אני מורעב, אבוד, חסר מנוחה ואת התשובה לכל״ המילים שלו מחליקות כמו משי על גופי וליבי שותה אותן בצמא.
גם אני הייתי מורעבת, הייתי עייפה, הייתי נואשת. משכתי אותו אליי ונישקתי אותו. הלמות ליבנו התאחדו. הוא נגע בי והוריד ממני את הגופיה שהפרידה בנינו ואז את גוזית הספורט. עיניו שתו בצמא את החזה שלי והלוואי שיכלתי להגיד שהתביישתי אבל לא... אהבתי כל שביב של תשומת לב וכל מבט מלא תשוקה ממנו. הוא הצמיד את פיו לאחת הפטמות ואני השתנקתי והנחתי יד על פי.
״שיט, הם מושלמים... את מושלמת״ הוא נהם והמשיך למצוץ ולשחק בחזי בזמן שאני מנסה לשכך את העונג שזרם בגופי בגלים.
״אלוהים... בייב, פליז... אני... קיין...״ לא היה לי מושג למה התחננתי כשהוא ליטף את גופי והצית אש בתוכי.
אבל הוא ידע. הוא ירד במורד גופי ואז משך ממני בתנועה חלקה את השורט שלי יחד עם תחתוני חד הקרן המביכים שלי.
״אלוהים אני אוהב אותך, קטנה״ הוא חייך כשראה את התחתונים.
״תסתום״ מלמלתי.
הוא צחק צחוק נמוך ומפתה ונישק את בטני לפני שהרים את אחת מרגליי והניח אותה על כתפו. כמעט השתתקתי כשראיתי איך עיניו נוצצות כשהביט בי פתוחה לפניו.
הוא צלל בין רגליי ולשונו ליקקה אותי לאט וביסודיות. גבי התקמר מהמיטה וראשי הסתחרר. קריאות חנוקות חמקו מפי כשאגודלו שיחקה עם החלק הכי רגיש בזמן שלשונו חקרה, מצצה ולגמריי השכיחה ממני את כל היום הזה. את כל החיים האלו. לרגע מופלא כשפיו עטף אותי ואגודלו לחצה בעקשנות על הנקודה הרגישה הרגשתי בגן עדן. צווחתי לתוך הכרית כשהעונג הפך בלתי נסבל. זה היה מושלם. במשך דקות ארוכות טבעתי בעונג והרגשתי נשיקות רטובות על ירכיי ובטני כשהוא חזר אליי.
הבטתי בפניו חסרת נשימה וכל כך מסופקת שזה היה מפחיד.
״משכנע מספיק?״ הוא לחש ואצבעותיו גלשו בעדינות על ירכיי הלוך ושוב.
עניתי לו בנשיקה רכה. הוא התחכך בי והטעם המוזר שהיה על לשונו הצליח לעורר בי כל עצב אפשרי. הוא היה שלי. כל כך שלי.
ידיי גיששו אל הרוכסן שלו אבל הוא עצר אותי מניח את ידיו על שלי.
״הראש שלך... אני לא...״
״הראש שלי בסדר גמור״ אמרתי בביטחון גמור ובתנועות מהירות פתחתי את הרוכסן שלו.
הוא עדיין היה נראה מהוסס כשעזר לי להוריד ממנו את הג'ינס ותחתוני הבוקסר האדומים שלו.
הזין שלו היה מהמם בעייני ולמרות שהיה מאיים בגודלו במיוחד כשהצביע אל על ופעם מצורך ברור קצהו נוצץ בהבטחה.
עטפתי אותו באצבעותיי והנעתי אותן מעלה ומטה שוב ושוב. הוא עצם את עייניו ונתן לעונג לפשוט בפניו.
פתחתי את פי ובעדינות לקחתי את קצהו מוצצת אותו לאט לאט. לא רציתי לעשות משהו שיסגיר את חוסר הניסיון המשווע שלי. למרות שידעתי שבפעם הקודמת זה לא ממש הפריע לו.
״שיט, בייב...״ הוא גנח בשקט ואצבעותיו נכרכו בשערי.
הוא הנחה אותי בקצב שהיה מקובל על שנינו וגופו הגיב לכל מציצה, לכל סיבוב של לשון על עורו החם והחלק ולכל מגע של אצבעותיי.
דקות ארוכות חלפו והביטחון שלי התעצם, הקצב התגבר ולקחתי אותו עמוק יותר ויותר. הוא רעד תחתיי והגניחות שלו התעטפו בקללות צבעוניות ונהמות עונג.
״אני עומד להתפוצץ, תוציאי אותו, בייב״ הוא נהם.
אבל במקום להוציא אותו הכנסתי אותו הכי עמוק שיכלתי. הוא נעצר באחת ואז שחרר את מטענו בגרוני גופו מטלטל בעונג גלוי. בלעתי את מה שהצלחתי נותנת לטעם המלוח מריר לשקוע.
״זה היה... אלוהים...״ הוא הניד בראשו כשהוצאתי את איברו מפי.
הוא התאושש מיד והרים מהרצפה את החולצה שלו מנקה את פניי ואז מושך אותי במעלה גופו ומערסל אותי אליו. הוא נישק את פניי במיליון נשיקות פרפר קטנות וכיסה אותנו.
״אני אוהב אותך, מרגו״ הוא אמר בכנות מבהילה.
״אני אוהבת אותך, קיין סטיל״ השבתי באותה כנות מוחלטת.
הוא כיסה את שנינו ונרדמנו לקצת. אחרי שעה קלה התעוררנו, שתינו מים, אכלנו מהשוקלדים והמשכנו לראות יחד את הסדרה שלי.
כשהדלת נפתחה היינו באמצע סשן נשיקות לוהט ואני מיד הבטתי בבהלה לעבר הדלת. למה לא נעלתי??. היה חסר לי שמולי או אבא ימצאו אותנו ככה וחיי יגמרו.
אבל זו לא הייתה מולי וגם לא אבא. זה היה אית׳ן. הוא אחז בידו קופסאת מתנה ענקית בצבע ורוד עטופה בסרט לבן מנצנץ. עיניו הכחולות נעו ממני אל קיין ואז בחזרה אליי. הוא הניח את המתנה על שולחן הכתיבה שלי.
״באתי להחזיר לך את מה ששברתי״ הוא אמר בשקט.
״לא היית צריך״ מלמלתי והצמדתי את השמיכה לחזי.
״וואטאבר... רק שתדעי שאני אהיה שם לאסוף את השברים האמיתיים כשהבן זונה יסיים איתך. הלוואי שלא הייתי כל כך טיפשה״ אית׳ן משך בכתפיו ומיהר לצאת בטריקת דלת.
״חתיכת...״ קיין נהם ועמד ללכת אחריו.
״לא. מספיק למלחמות מיותרות... תן לו לכעוס קצת, הוא צריך את זה אבל בסוף הוא ישלים עם זה. הוא לא יפסיק להיות חבר שלי״ אמרתי בביטחון מלא.
קיין עדיין נראה מעורער משהו אבל הסכים לא להצית מלחמה כרגע מולו. נשארנו במיטה, היינו יחד וזה כל מה שהיה חשוב כרגע.