Our steel hearts

פרק 33

פרק 33-
מרגו-
עייני נפקחו באיטיות מענגת. בין רגליי היה עדיין כאב מתוק-מריר וגופי עדיין חש בהשלכות המעשים של הלילה האחרון. אחרי הפעם הראשונה עשינו את זה עוד פעמיים ובפעם האחרונה העונג גבר על הכאב והצלחתי להיסחף יחד איתו ולהגיע לשיא כשהוא בתוכי. זה היה... קסום, כמעט לא אמיתי. ידיי גיששו לחפש את גופו שהיה כה קרוב וכה שלי על המיטה לצידי אבל לא מצאתי דבר. פקחתי עיינים לחלוטין וקלטתי שהוא לא לצידי. על הכרית שלו חיכה לי פתק פשוט וליבי הבהב בחזי. פחד שאולי זה פתק פרידה כרסם בתוכי אבל בכל זאת החלטתי לקרוא את המילים על הפתק הכתום זרחני.

׳אהובה שלי, תודה לך על הלילה המיוחד והמדהים. גיד התקשר אליי מוקדם בבוקר והייתי חייב לצאת לפגוש אותו בעניין חשוב בטירוף. לקחתי מונית והשארתי לך את הרכב עם המפתחות על שידת הלילה בחדר. אני יודע שאת צריכה לנוח. תשלחי לי הודעה כשאת מתעוררת שאדע שהכל בסדר. אני אוהב אותך יותר מהכל. קיין.׳

קראתי את המילים שלו שוב ושוב ושוב וגירשתי כל שמץ של פחד וספק מליבי. אני צריכה לסמוך על קיין. ידעתי שיש דברים שהוא לא מספר לי אבל הנחתי שכשהזמן יהיה נכון הוא בהחלט ידבר איתי על הכל. הייתי צריכה להאמין בו, להאמין שלכל דבר יש סיבה. הצצתי בשעון וראיתי שהשעה כבר אחרי 12 בצהריים. באמת ישנתי המון. התמתחתי במיטה וגופי הדואב הגיב במחאה אבל לא היה לי אכפת. זה הרגיש נפלא. אני הרגשתי נפלא. הטלפון שלי רטט על שידת הלילה ואני הצצתי במסך שנדלק. התקשרו אליי עשרות אם לא מאות פעמים. הודעות הציפו את המסך. החלטתי להתעלם והנחתי שאלו פשוט אבא ומולי ודניקה שעלו על זה שאני לא בבית. לא הייתי מוכנה להתמודד עם החרא הזה עכשיו. יצאתי מהמיטה ועשיתי מקלחת ארוכה ארוכה. נתתי למים החמים להרפות את שרירי ושטפתי מעורי את הזיעה הקלה וריח הסקס שדבק בי. אחר כך התעטפתי בחלוק והחלפתי סדינים ואז הכנתי לעצמי קפה. המזווה של בית הקיט תמיד מאובזר במוצרים עמידים כמו שימורים, קפה וכו׳. שתיתי את הקפה ושמתי בטלוויזיה את אחד הסרטים האהובים עליי- גריז. אחרי שהסרט הסתיים התלבשתי בבגדים להחלפה שהבאתי מראש בתיק הקטן שלי והכנתי לעצמי פסטה ברוטב עגבניות וסלט. אכלתי ושתיתי ואז הרגשתי שאני סוג של מוכנה להתמודד עם השלכות מעשיי. לקחתי את הטלפון ונשמתי עמוקות. הופתעתי לגלות שבין השיחות היו גם שיחות מאבא של אית׳ן, בריאן סינקלייר, בק, לקסי, סיירוס ועוד כמה אנשים שבדרך כלל האינטרקציה בנינו מוגבלת עד לא קיימת. ההודעה הראשונה שתפסה את עייני הייתה מאוברי.

אוברי:׳אני מתחרפנתתתתתתת!!!! בבקשה תחזרי אליי כבר!!! 😭😭😭😭😭😭😭׳

וזה בדיוק מה שעשיתי. אחרי צלצול אחד בלבד אוברי ענתה ויללה אומללה צבטה את עור התוף שלי. שיט. משהו קרה. ליבי צנח לתחתית בטני.
״אוברי?״
״הו אלוהים, מרגו... הו אלוהים״ היא יבבה.
״מה קורה?״ ההיסטריה התחילה לגאות בחזי ואחזתי בכוח את כרית הנוי שנחה על הספה.
״זה אית׳ן... הוא עשה תאונה ו... אני חושבת שמשהו רע מאוד קרה. הם לא נותנים לנו להכנס. אני כאן עם בק ו... זה ממש נוראי. מה אם אית׳ן מת? מה אם הוא מת, מרגו?״ ההיסטריה בקולה של החברה הכי טובה שלי חלחלה לדמי.
לרגע הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי והעולם שלי מתהפך על צידו. תמונות חלפו בראשי כמו סרט נע והתמזגו זו בזו. המבט האחרון של אית׳ן לפני שעזבתי את המסיבה הבהב מול עייני ורעד התפשט בגופי.
״מה אמרו לכם?״ קולי נשמע זר.
״כלום! הם לא אומרים כלום!״ היא יבבה.
שיט. שיט. שיט.
״איפה אתם? אני באה לשם״ מיהרתי על עיוור לאסוף את הדברים שלי לתיק.
״אנחנו... מר המילטון! זו מרגו! היא חזרה אליי!״ הצעקות שלו נשמעו רחוקות ואז היו כמה שניות של שקט.
״מרגו״ אבא נשמע עייף כל כך ואסיר תודה עד שקולו נחנק.
״אבא״.
״תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל״ הוא התנשף כאילו היה אויר כלוא בראותיו כל כך הרבה זמן שהוא לא יכל לשאת את זה עוד.
רגליי רעדו ועייני הוצפו דמעות. איך תמיד בשיא של הכל אני תמיד מתרסקת לקרקע המציאות מהר מידי, כואב מידי, מוחשי מידי.
״אני בסדר״ מלמלתי.
״איפה את? אני בא לקחת אותך עכשיו!!״ הוא קרא.
״לא, אני אבוא, יש לי רכב...״
״לא! איפה את מרגו??? אל תזוזי! אני בא אלייך עכשיו!!״ הוא התפרץ לא נותן לי אפשרות להתווכח.
ולא רציתי להתווכח. הייתה לי הרגשה שזה לא הזמן ולא המקום.
״אני בבית הקיט שלנו, ליד האגם״ אמרתי וצנחתי אחורה על הספה.
״אני בא״ הוא אמר ואז ניתק.
אני אחזתי בנייד לדקות ארוכות מידי ואז באצבעות רועדות חייגתי לקיין. הוא לא ענה. השארתי לו הודעה וביקשתי שיחזור אליי בדחיפות. אחר כך התקשרתי לגידיאון. הוא לא ענה. השארתי גם לו הודעה שמבקשת שיאמר לקיין לחזור אליי ואז פשוט ישבתי וחיכתי. אחרי זמן שנדמה כנצח הדלת נפתחה ואבא שעט פנימה. הוא היה לבוש מכנסי טרנינג, טי שירט לבנה ונעלי ספורט. שערו החום בהיר היה מבולגן ועיניו הכחולות היו עייפות ומלאות בדאגה.
נעמדתי והוא חיבק אותי כל כך חזק שהרגשתי שאני בקושי נושמת אבל היה לי אכפת. דמעות שקופות וגדולות הרטיבו את לחיי והוא תפס את פניי והביט בי כאילו הוא בודק ששום דבר נוראי לא קרה לי על אמת.
״לא היית איתו, את לא היית איתו״ הוא מלמל.
״מה?״
״הייתי בטוח שהיית עם אית׳ן... בדקתי בכל בית חולים, התקשרתי למשטרה ול... קיין אבל אף אחד לא ענה וכבר חשבתי שגם לך קרה משהו ו... פשוט תודה לאל שאת בסדר״ הוא נישק את מצחי.
״אית׳ן... מה קרה לו?״ המילים הכאיבו לי.
״תאונת דרכים... הוא כנראה נהג שיכור והמכונית שלו נמעכה על עץ. הוא בטיפול נמרץ... בריאן אומר שהם נלחמים עליו והמצב לא נראה טוב״ אבא אמר בשקט והבכי הקטן שלי הפך ליבבות כאב ומטח של דמעות שמרגו את לחיי.
פחד ואשמה התהפכו בבטני וקרעו אותי לגזרים מבפנים. פחדתי שהוא ימות. שהוא ימות אחרי שהתרחקתי ממנו בצורה כל כך כואבת. הוא היה על הפנים כשעזבתי עם קיין, אבוד, שיכור, מבולבל ואני חשבתי רק על עצמי ועכשיו הוא יכול למות.
״אני רוצה ללכת״.
אבא הנהן ואספנו את הדברים שלי לפני שמיהרנו לרכב שלו.
הנסיעה הייתה שקטה מלבד קול הבכי שלי והבטחות חסרות השחר של אבא שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. ברגע שהגענו לבית החולים הלב שלי הלם בטירוף ועייני שרפו מבכי. אבא הוביל אותי ביד אל איזור ההמתנה. בק, אוברי ועוד בחורה שלא הכרתי שנראתה מבוגרת מאיתנו בכמה שנים בודדות בלבד ישבו על ספסלי הברזל הלא נוחים.
״מרגו!״ אוברי מיד קפצה עליי בחיבוק.
חיבקתי אותה הכי חזק שיכלתי ורציתי שהסיוט הזה יגמר. אבל כדרכם של סיוטים זו הייתה רק ההתחלה. היינו בחדר ההמתנה לעוד שעות ארוכות ומוראות עצבים. קפה, מים ושתיקות ארוכות. ואז בריאן סינקלייר הופיע מתוך הדלתות האוטומטיות יחד עם שני רופאים. כבר היה מאוד מאוחר בלילה והוא היה נראה על הפנים. ליבי צנח לכפות רגליי והתפללתי לאלוהים שהכל בסדר. שהנורא מכל לא קרה.
״מה עם הילד, בריאן?״ אבא שאל מיד.
דממה נוראית השתררה במשך שניות ארוכות, ארוכות מידי.
״יצא מניתוח, הוא עדיין לא יצא מכלל סכנה אבל מצבו השתפר״ המילים נאמרו כמעט ברובטיות ואני רציתי להאמין שמדובר במנגנון הגנה שנכנס לתפקוד.
הרגשתי את רגליי מכשילות אותי. אבא תפס אותי בזמן והצמיד אותי לחזהו כששוב התחלתי לבכות. העולם נהיה שחור. אית׳ן לא יכל למות, לא קן שלי, לא הוא.
אבא הניח אותי על הכיסא ברכות והמשיך לאחוז בי עד שהדמעות יבשו. מר סינקלייר נשאר איתנו לזמן קצר והוא והבחורה הצעירה והלא מוכרת דיברו בלחש. היא עזבה והוא חזר למחלקת טיפול נמרץ. איכשהו הייתה לו גישה למחלקה הסגורה כנראה כי הוא היה בריאן סינקלייר, אל בין בני אנוש.
בק ואוברי נאלצו גם הם ללכת בשלב מסוים ונשארנו רק אני ואבא. הוא לא ביקש לדבר וגם לא ניסה לרמוז לי שאנחנו צריכים ללכת... הוא פשוט ישב לצידי וחיכה איתי. כשהוא הלך להביא קפה בפעם השלישית הטלפון שלי צלצל ושמו של קיין הבזיק על המסך. לפני כמה שעות הייתי מתה לשמוע את קולו, להגיד לו לבוא אליי ולהתנחם בחיבוק שלו אבל אחרי שעות מורטות עצבים וכאוס פנימי משווע כל מה שהרגשתי למראה שמו היה חרטה ואשמה כבדה. הייתי צריכה לדאוג לאית׳ן... אולי אם לא הייתי כל כך קשוחה איתו, אם הייתי נשארת לשמוע אותו או אפילו עוזרת לו להתפכח לפני שעזבתי עם קיין יכלתי למנוע את כל הסיוט הזה. חיכתי שהשיחה תעבור למענה קולי וכיבתי את הטלפון. ואז השענתי את ראשי על הקיר מאחורי ועצמתי עיינים. קיוותי שכל זה יתברר כסיוט אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהסיוט אמיתי. בשלב מסוים נרדמתי והתעוררתי כשהרגשתי יד מנערת בעדינות את כתפי. אבא.
״היי, ילדה... אני חושב שכדאי שנזוז״ הוא אמר בעדינות.
מיד הזדקפתי במושבי והנדתי בראשי מוחה את קורי השינה מעייני.
״לא. אני נשארת עד שהוא מתעורר״ אמרתי באופן נחרץ.
״זה יקרה רק בעוד כמה ימים במקרה הטוב. הוא מטופל על ידי הרופאים הכי טובים בעולם והוא לוחם. זה לא יעזור לו אם תשבי מחוץ לדלת שלו בלי לאכול, לשתות, לישון ולהתקלח. את צריכה לצבור אנרגיה ולחזור לבקר כשהוא באמת יהיה צריך אותך כדי להתמודד עם ההשלכות של התאונה הנוראית הזו״ אבא כרע ברך מולי ולקח את ידי בידיו החמות.
הוא דיבר בהיגיון ועדיין הבטן שלי התכווצה מהמחשבה שברגע שאני אעזוב אני אאבד אותו לנצח. הוא ישאר כאן בבית החולים, רק בן 17 ואני אעזוב אותו ואבגוד בו שוב. לא רציתי לאכזב אותו שוב, לא רציתי לתת לו ללכת ככה.
״אני רוצה להשאר״ קולי היה עייף, שבור וחלול.
״אני יודע אבל אנחנו בכל זאת הולכים הביתה״ אבא ליטף ברכות את הלחי שלי.
״בסדר״ הנהנתי בלב שבור.
אבא נישק את מצחי, קם והושיט לי את ידו. לקחתי אותה והוא הוביל אותנו ליציאה. הרגשתי כאילו מישהו הניח משקולת על חזי ואני לא מסוגלת לנשום. לא נשמתי כשיצאנו מבית החולים וכל הנסיעה עד לבית. שקט כבד השתרר בבית והודיתי לאל שמולי לא חיכתה לנו. לא הייתי מצליחה לסבול עימות איתה כרגע.
״את צריכה מקלחת ומנוחה, מרגו״ אבא אמר בטון ההורי הסמכותי שלו.
הנהנתי.
״אני אוהב אותך, ילדה״ הוא לחץ את כתפי בעידוד.
הנהנתי שוב וצעדתי על כפות רגליים ללא תחושה ממשית לחדר שלי. פתחתי את הדלת והדלקתי את האור ואז ראיתי אותו. על המיטה שלי. מחכה לי. קיין. וזה היה כאילו נקרעתי לשניים- מרגו שהייתה מטורפת על הבחור הזה ורק רצתה להיות איתו כל שנייה וכל רגע ומרגו שרצתה לצווח ולברוח הכי רחוק שיכלה ממנו, לשכוח אותו, לקרוע אותו מהלב עם כל הרגשות הארורים שהביא איתו. ופשוט עמדתי שם, מביטה בו ולא נושמת ולא מרגישה ולא קיימת.