Our steel hearts

פרק 21

פרק 21-
מרגו-
אחוזי ההצלחה של גמילה מאלכוהול לטווח ארוך הם רק עשרים אחוזים. קראתי את הנתון באתר משרד הבריאות כשהייתי בת 11 ואמא נכנסה לגמילה בפעם הראשונה. אני האמנתי באמא שלי והייתי בטוחה שהיא תהיה בעשרים אחוזים האלו. היא לא תעזוב אותי שוב לחודשים ארוכים, היא לא תתעלם ממני ותתנהג מגעיל ותלך לישון בשעות לא הגיונות ותקום עם עיינים נפוחות ופה מסריח מכל הדברים שהיא שותה. האמנתי בה. ואז היא איכזבה אותי בפעם הראשונה. אבל גם אז החלטתי להאמין בה ושוב חוויתי אכזב אולי אפילו גדולה יותר מהפעם הראשונה כי היא באמת הייתה פיכחת לכמעט שנה לפני שחזרה להרגליה הישנים. היא מעולם לא הייתה בגמילה זמן כה רב והיא מעולם לא לקחה את זה כל כך ברצינות אבל הבגידה של אבא ומולי שברה אותה על אמת. היא לא הצליחה להתאושש והגיעה לשפל המדרגה. אבא איים שאם היא לא תגמל הוא ישלול ממנה זכויות לביקורים ויקח ממנה את הכסף שקיבלה בהסכם הגירושין. אמא נכנסה לתוכנית הגמילה מיד אבל לפני כן החזירה לאבא כל דבר שקיבלה בהסכם הגירושין. היא רצתה שאני אדע שהיא עושה את זה בשבילי ולא בשביל הכסף. אמא שלי אומנם לא הייתה במצבה האופטימילי בגלל ההתמכרות שלה אבל היא אהבה אותי. תמיד אהבה אותי.
אבא ואני קצנו מוקדם הבוקר, אכלנו ארוחת בוקר בשתיקה ללא מולי ודניקה ועלינו למרצדס החדשה והנוצצת שלו. הנסיעה הייתה גם היא שקטה לחלוטין מלבד הרדיו שהשמיע את מיטב הלהיטים של התקופה. כשהגענו לשער של מרכז הגמילה אבא הראה את תעודת הזהות שלו והשערים נפתחו בפנינו לסוג של כפר נופש כמו שרואים בסרטים. מדשאות ירוקות, מבנים לבנים וסביבה טבעית ורגועה. אבא מחנה את הרכב והלב שלי מתחיל להגביר קצב. לא ראיתי את אמא חודשים רבים והתרגשות התחילה לאחוז בי.
״אבא?״
״כן מותק?״ הוא הביט לעברי והרים את משקפי השמש על ראשו.
״תודה״ נסיתי לחייך אליו.
״בבקשה״ הוא הנהן.
יצאנו מהרכב ואבא הוביל אותנו בביטחון אל עבר המבנה הראשי. המזכירה מאחורי הדלפק הגדול קיבלה אותנו בחיוך וביקשה שנחתום על כמה טפסים לפני שהיא תקרא למישהו שיוביל אותנו לאיזור המפגשים. אבא חתם על הטפסים גם בשבילי כי אני עדיין קטינה והפקידה התקשרה בטלפון הקווי שעל הדלפק שלה למישהו. כמה דקות אחר כך הופיעה גברת מבוגרת עם תלתלים כסופים ושרשרת אבנים גדולות בצבע טורקיז. היא הציגה את עצמה כדוקטור פיינמן המטפלת הראשית. אבא לחץ את ידה ואילו אני העדפתי להמנע מכך. היא הובילה אותנו בשבילים הארוכים לאיזור ישיבה פתוח באיזור מלא עצים כשציוץ ציפורים מעל ראשינו. דקה אחר כך אמא הגיעה מאחד השבילים. זהיתי אותה מיד למרות שהיא נראתה שונה לגמריי מהפעם האחרונה שבה התראינו. האמת שלא האמנתי למראה עייני כשהיא התקרבה אלינו. היא הייתה לבושה בסקיני ג׳ינס מחמיא בטירוף, טי שירט לבנה וסינקרס. שערה הזהוב היה הארוך היה אסוף על קודקוד ראשה ופניה היו רעננות ללא טיפה של איפור. האדמומיות התמידית, העיינים הנפוחות והלחיים השקועות נעלמו כלא היו. היא נראתה מעולה.
״מרגו!״ אמא קראה ורצה לעברי.
אני זינקתי עליה בחיבוק חם והיא החזירה לי חיבוק מדהים. הרחתי את הריח המוכר שלה שלא השתנה של פרחים טריים ומתוקים. כל כך התגעגעתי אליה, במיוחד בתקופה האחרונה ודמעות נצצו בעייני.
״אוי את כל כך יפה ילדה שלי״ היא אחזה בפניי והתמוגגה ממני כאילו אני פלא עולם שמיני.
״מי שמדברת״ קולי רעד מהתרגשות.
״אני פשוט מאושרת לראות אותך״ אמא לא הגיבה למחמאה והמשיכה לבחון אותי כאילו אני הדבר היחיד בעולם.
״את נראית טוב, גרייסי״ אבא שעמד מאחורינו אמר.
אמא הביטה בו מעבר לכתפי והרגשתי את הרעד שעבר בגופה למראהו. אין ספק שהיא אהבה את אבא עדיין למרות שזה לא היה הדדי.
״גם אתה, אריק. תודה שהבאת את הילדה אליי״ אמא חייכה אליו חיוך נוגה ואני הסתובבתי בזמן כדי לראות אותו מחייך חזרה.
אבא ואמא שלי עברו טלטלות לאורך השנים ושניהם לא בדיוק היו בני זוג אידאלים אבל תמיד ראיתי את האהבה הזו בניהם, את החיבור בלי מילים, את הכימיה שהפכה את האויר לדליל כשהם היו אחד ליד השנייה.
״אין בעד מה״ הוא הנהן ולקח צעד אחורה כאילו הוא הרגיש שאם יתקרב עוד זה יעלה לו ביוקר.
״בואו נשב״ אמא הציעה על שולחן עץ שלידו ארבע מושבים.
״אני אהיה כאן. אני מניח שאתן רוצות קצת פרטיות״ אבא משך בכתפיו הרחבות.
אמא מיד נראתה מאוכזבת אבל הנהנה ומשכה אותי אל מקום הישיבה. היינו מספיק רחוקות כדי שלא ישמע אבל מספיק קרובות כדי שיראה אותנו ושהכל בסדר.
״אני לא מאמינה שהגעת אהובה שלי״ אמא אחזה בחוזקה בידי.
״הייתי זקוקה לזה, אימא... המצב לא משהו״ מלמלתי ונסיתי בכל כוחי לא לפרוץ בבכי שפתאום דגדג את עייני.
״מה קורה?״ אמא מיד מיקדה בי מבט פיכח ומודאג.
סיפרתי לה לאט לאט הכל. מהרגע שבו קיבלתי את ההודעה בחתונה ועד לרגע שבו התמוטטתי מתחת לספסלים אחרי שקיין נישק את טרודי בליקוב. שחזור הרגע אפילו במילים גרם לדמעות להתפרץ. אמא חיבקה אותי ונתנה לי לבכות בשקט. אחר כך היא ניגבה את פניי בידיה והציעה לי טישו מחבילה שהייתה על השולחן כאילו בכי הוא דבר נפוץ מידי בביקורים הללו.
״אני זוכרת אותך ואת קיין בתור ילדים קטנים... תמיד שהלכת איתו חזרת עם שריטה מדממת בברך או חרק ארסי להפליא לכוד בכוס פלסטיק או בלווי של מבוגר שהתלונן על תעלול שעשיתם ודרש עונש... תמיד הוא סיבך אותך בצרות. ונראה לי שלמרות שגדלתם הוא שמר על המסורת״ היא ליטפה בעדינות את שערי.
״כנראה״ משכתי בכתפיי.
״את אוהבת אותו, אה?״
״יותר מהכל״ הודיתי בפניה.
וזה היה נכון. האהבה הזו הייתה כמו מחלה חשוכת מרפא ששום תרופה לא ריפאה אותה.
״אהבה היא רגש מסובך ואכזרי, מרגו. לפעמים לטובתנו כדאי להרפות ממנה״ אמא אמרה ברכות.
״מי שאוהב לא עוזב״ חזרתי על המנטרה של אביגיל.
״לא אמרתי לך לעזוב, מתוקה... אני יודעת שקיין יהיה בליבך לנצח אבל את לא יכולה להמשיך לפגוע בעצמך. את לא יכולה לשים במקום ראשון מישהו שרק עושה לך רע. אני יודעת שקשה לשמוע את זה אבל אולי עדיף להניח את האהבה בצד לעת עתה״ מילותיה של אמא סיחררו את ראשי ושברו את ליבי.
״את הנחת את האהבה בצד?״ החוויתי לכיוון אבא שעמד במרחק מה מאיתנו.
אמא השפילה את מבטה.
״אני לא עשיתי טוב לאבא שלך והפסדתי אותו״ ההשלמה הכואבת בקולה פצעה אותי.
״את עדיין אוהבת אותו״ זו לא הייתה שאלה ולמרות זאת אמא הנהנה.
״תמיד. אבא שלך שבר את ליבי אבל הוא היה ויהיה היחיד שאוהב. הוא נתן לי אותך, מרגו ואת הרגעים היפים ביותר בחיי״ חיוך דק ומלא צער קישט את שפתיה היפות.
חיבקתי אותה חזק חזק. היא חיבקה אותי חזרה ושאבנו זה מזה נחמה נחוצה מאוד.
״אני לא יכולה להשבר, אמא. לא עכשיו.״ לחשתי.
״את הכי חזקה בעולם, מרגו. אני לא חושבת שקיין היה בוחר בך אם לא היית חזקה ונועזת ומלאת כוח. רק את יכולה להחליט לאן לנווט את הכוח הזה, ילדה שלי. אני לא יכולה להגיד לך אם לוותר או להלחם אני רק יכולה לבקש ממך לשמור על הלב היפה שלך. ולהגיד לך שאני תמיד פה בשבילך״ אמא נישקה את מצחי והביטה בעייני מבטה עז ומלא ברגשות סוערים.
לא הצלחתי לדבר אז פשוט חיבקתי אותה כמו ילדה קטנה. היא גוננה עליי והשקט עטף אותנו זמן רב לפני שאבא צעד לעברנו והכריז שאנחנו צריכים לזוז.
״תודה שבאתם. אני אוהבת אותך, ילדה״ אמא חייכה אליי.
״גם אני אוהבת אותך״ חייכתי חזרה.
חיבוק פרידה. ואז אמא ניגשה אל אבא. הוא לא זז. היא עלתה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיו ברכות עוצמתית.
״תודה על הכל, אריק. אני מקווה שאתה מאושר״ מילותיה היו כנות אך טבולות בכאב חד ומייאש.
ואז היא הסתובבה וחזרה מאותו השביל נעלמת אחרי בניין לבן גדול.
אבא נגע בלחיו קלות ואז הניד בראשו כאילו התעורר מחלום. הוא הרכיב שוב את משקפי השמש שלו וצעד בנחישות אל היציאה.
עקבתי אחריו עד לרכב וכל הנסיעה עברה עלינו שוב בדממה שהופרה רק על ידי הרדיו. הגענו לבית חזרה ואבא הוריד אותי ואז נסע מיד לקליניקה שלו. הנחתי שגם לו היה יום לא קל אז החלטתי להניח לזה. שלחתי לאית׳ן הודעה שחזרתי ואז נכנסתי לבית ולקחתי את מרפי לטיול. אית׳ן כתב לי חזרה להיות מוכנה בארבע ולשים בגדים נוחים. חזרתי מהטיול עם מרפי ונתתי לה אוכל ושתייה ואז נחתי קצת לפני שהתארגנתי למפגש עם אית׳ן. לבשתי טייץ׳ שחור וטי שירט פשוטה עם הכיתוב- ׳fragile like a bomb'. נעלתי את נעלי הספורט שלי בורוד זוהר וחיכתי לו בחנייה.
הוא הגיע במכונית היקרה עד כדי גיחוך שלו וחיוך ענקי האיר את שפתיו.
״ברבי״ הוא חיבק אותי חזק כשנכנסתי למושב הנוסע.
״היי ספורטאי חלול״ נסיתי לחייך בשבילו.
״מוכנה להפתעה?״ הוא שאל בהתרגשות גדולה.
״מוכנה מתמיד״ הנהנתי.
אית׳ן שם שירים בפול ווליום ונסע במהירות מופרזת ליעד שלנו. יצאנו מסיינט דניאל ואחרי כמעט שעה הגענו למחוז חפצינו. מועדון הצניחה החופשית של טלי. פאק.
״אתה רציני??״ עייני נפקחו לרווחה.
״כמו התקף לב! אנחנו צריכים להרפות, ברבי!״ חיוך ענקי ומטורף ניבט משפתיו.
הבטתי בשמיים הכחולים מעלינו דרך הפתח בגג המכונית שלו. הוא צדק. הייתי צריכה לעשות משהו מטורף כדי להיפטר מכל הרגש שחיסל את גופי. הייתי צריכה להרפות.
״בסדר, בוא נעשה את זה, אי״ הנהנתי.
הוא קפץ מהמושב שלו כמו אחוז תזזית. הוא הוביל אותנו לקבלה ומשם אל המדריך שלנו. עברנו הדרכה קצרה ואז רתמו אותנו למתמחים והעלו אותנו למסוק. אית׳ן אחז בידי בחוזקה ולא הוריד ממני את עיניו.שאבתי ממנו כל טיפת אומץ שהמסוק שט בין העננים. המדריך שהייתי מחוברת אליו הרים את אגודלו. אני עצמתי עיינים והרפיתי מאית׳ן כשהוא זרק אותנו מהמסוק. הסתחררתי באויר, צרחתי והרגשתי את גופי חסר שליטה וחסר נשימה. המצנח נפתח. היינו בין שמיים וארץ. היינו כמעט בין חיים למוות. זה היה מטורף. חוויה שאי אפשר להסביר. ליבי פעם בעוצמה שפגענו בקרקע. משהו מוצק תחת רגליי הרגיש מוזר.
״עשינו את זה. יפה מאוד.״ המדריך התיר אותי ממנו.
הסתובבתי וראיתי את אית׳ן. מיד רצתי אליו והוא סחף אותי לחיבוק חזק חזק מרים אותי בזרעותיו החסונות.
״איך היה??״ הוא שאל.
״מטורף, תודה קן״ נישקתי ללחיו ולא הרפיתי מהחיבוק החזק.
״תודה לך, ברבי״ הוא אחז בי בכל כוחו.
ברגעים האלו החלטתי להיות חזק ואמיצה ולאהוב את עצמי. קיין היה משהו שאני אהיה חייבת לפצח. אבל עד עכשיו הייתי עדינה ונתתי ללב שלי לשלוט בי. החלטתי שמעתה והלאה הוא יאכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו ואני לא אוותר לו עד שאבין בדיוק מה עומד מאחורי ההתנהגות שלי כשי שאוכל אחת ולתמיד להמשיך הלאה. היה ברור שהאהבה שאני חשה כלפיו היא ניצחית אבל היא לא חייבת להרוס אותי. לא אם אני לא ארשה זאת.