Our steel hearts

פרק 30

פרק 30-
קיין-
״זהו גבר, הקעקוע מושלם אם יורשה לי להעיד״ המקעקע חייך בשביעות רצון על העבודה שלו.
עייני נחו על הקעקוע החדש על זרועי. מרגו. לא היה לי מושג שאני בכלל הולך לעשות את הקעקוע הזה עד שחלפתי על פני מכון הקעקועים הקטן בדרך חזרה לסיינט דניאל מטמפה שם נפגשתי עם איש הקשר שגיד נתן לי אחרי שהוא לא הצליח לחפור עמוק יותר ולהוציא את הדוחות המקוריים של כל מה שהיה קשור למוות של סבא וסבתא שלי ואת התצהירים המקוריים של השוטרים שהגיעו לזירה ראשונים. נבין סמארט היה בעברו חוקר ואיש FBI ועכשיו עבד בתחום הפרטי עם תעריפים משוגעים ולקוחות נבחרים. בגלל הקשר שלו לאבא של גיד והעובדה שהוא עובד איתו כבר שנים בחברת האבטחה הוא הסכים לקחת את המקרה שלי תמורת סכום נאה. אני נתתי לו את הכסף כמעט בשמחה. הייתי צריך תשובות, הוכחות והייתי צריך אותן הכי מהר שאפשר. אחרי הפגישה הקצרה תכננתי לחזור העירה אבל אז ראיתי את מכון הקעקועים והחלטתי להכנס פנימה. אהבתי את העבודות שהיו מוצגות לראווה על הקירות והחלטתי לעשות את הקעקוע באימפולסיביות. נאלצתי לשלם תעריף כפול כדי לעקוף את התור ולהכנס בין תורים שנקבעו מראש. הקעקוע היה פשוט למידי- שמה של מרגו בכתב מחובר ומסולסל ולצידו לב חלול שבתוכו מושלב סמל האינפפינטי- אהבה לנצח. גם אם היא תשנא אותי, מה שנראה כמעט וודאי בהתחשב במה שעומד לקרות בעתיד הקרוב אני כבר ידעתי שאוהב אותה לנצח. היא הייתה שייכת לי ותהיה חלק ממני לנצח, ממש כמו הקעקוע הזה.
״תודה גבר״ חייכתי למקעקע וקמתי מהכיסא.
״אני רק מקווה שלא תחזור לכאן לכסות אותו, זה קורה רוב הזמן עם קעקועים כאלה״ הוא משך בכתפיו.
״אני לא״ אמרתי בביטחון מלא וטפחתי על כתפו לפני שיצאתי מהחדרון שלו.
נסעתי חזרה לסיינט דניאל עם הצריבה של הקעקוע על זרועי. הסופש עמד בפתח ואחרי היומיים הלא פשוטים שכללו משחק חוץ הייתי צריך להתאוורר והייתי צריך להיות עם מרגו. זה היה כל כך מוזר איך חזרנו זה לזרועות זו בטבעיות מושלמת. כאילו לחכות לה שתצא משיעור, לסחוב את הילקוט שלה, לתת לה יד כל הזמן ולחייך באופן אוטומטי כשהיא מחייכת היה חלק מהד.נ.א שלי. ואולי זה היה. אולי נולדתי כשהיא כבר בדם שלי. כשנכנסתי לבית שלי הופתעתי לגלות שבאויר עמד ריח של אוכל ושהבית שהיה נראה רק לפני כמה שעות כמו בית רפאים שלא שייך לאף אחד עבר מהפך. ספות העור הלבנות הוחלפו בספות בד בצבע כחול עמוק, הרהיטים מעץ בהיר ועל הקירות נתלו תמונות שלי עם מרגו, עם סבא וסבתא, עם גיד, עם חברי הילדות שלנו. אלוהים. עמדתי בסלון המום לכמה רגעים.
״בייב?״ מרגו הופיעה מכיוון המטבח לבושה בשמלת טי שירט ורודה וברגליים יחפות. שערה היה אסוף ועל לחייה היה כתם בלתי מזוהה, כנראה שוקולד מומס.
״מה עשית למקום הזה?״ מלמלתי.
״נתתי לו תחושה של בית. אני מקווה שלא אכפת לך. זה לא עלה כל כך יקר״ היא משכה בכתפיה וחיוך קטן ומתנצל עלה של שפתיה.
שיט. שיט. שיט. הלב הדפוק שלי פעם בקצב לא סדיר. היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם. והעובדה שהיא לא ויתרה עליי, שהיא מעולם לא הרפתה גרמה לי לרצות לחבק אותה עד שנהפוך לאחד.
״זה מושלם״ הנדתי בראשי.
היא חייכה חיוך שהאיר את עולמי. לא התאפקתי ונישקתי אותה. ידיי גלשו אל ישבנה וחפנו את האיבר המושלם.
״היי״ היא ציחקקה אחרי שהנחתי לה.
״היי״ הנחתי את מצחי על שלה כמעט מופתע מהפרשי הגובה הקומיים בנינו.
״איך היה בטמפה?״
״בסדר. העורך דין שלי הוא בחור טוב.״
״מה שמזכיר לי שעדיין לא סיפרת לי למה החלטת לקבל אמנצפציה מההורים שלך״ מרגו צמצמה את עיניה לעברי.
היא שאלה אותי שאלות שהייתי חייב לה תשובות עליהם ובכל פעם התחמקתי באלגנטיות אבל ידעתי שאני אצטרך לספק תשובה. לפחות חלקית.
״הייתי דפוק עם הסמים והכל והם ניצלו את זה לגעת בירושה שלי... הם אף פעם לא באמת דאגו לי והייתי צריך להתרחק מכל החרא הזה כדי לעזור לעצמי להגמל ולהמשיך לחיות״ למרות שזה היה רק חלק מסוים מן האמת עדיין חשתי הקלה.
״לא ייאמן״ היא מלמלה וחיבקה אותי ואז התנשפה בחדות.
״מה?״
״מה זה??״ היא תפסה את זרועי ועיניה ריצדו על הקעקוע החדש שלי.
״אהבת?״
״אני... אלוהים, קיין״ עייניה התמלאו דמעות וקצות אצבעותיה נגעו בעדינות בעור האדמדם סביב הקעקוע.
״את שייכת לי מרגו ואני שייך לך באותה מידה״ היה ניכר שהמילים שלי השפיעו עליה כי דמעות זלגו על לחייה.
״היי... אל תבכי...״ מלמלתי וניגבתי את הדמעות באגודלי.
״אני מרגישה כאילו... כאילו אני בחלום... ואני כל כך פוחדת, קיין...״ היא יבבה.
״פוחדת ממה?״
״שזה יגמר, שתשנא אותי שוב״ היא הודתה וליבי נשבר.
הייתי מניאק ובן זונה אכזרי אליה. מדדתי אותה לפי המעשים של אביה. לא היה לה מושג לאן עברתי וההורים שלי דאגו שהקשרים שלי לסיינט דניאל יקטעו. הם רצו שאני אשכח והם כמעט הצליחו.
״שיט... בייב... אני מעולם לא שנאתי אותך. אני הרחקתי אותך ממני כי יש דברים שאני לא יכול לתת להם לפגוע בך״ ליטפתי ברכות את פניה היפות שתמיד האירו אליי ברגעים הכי קשים.
כשהייתי בתחתית, תלוי לגמריי במנת הסם הבאה שלי היא הגיעה למחשבותיי. בת 14 ולגמריי תמימה עם החיוך שמאיר את העולם. אני חושב שהיא עזרה לי לשרוד.
״ומה עם הדברים האלה?״ החשש שלה הכאיב לי עמוק בלב.
״אני מנסה לטפל בהם. אני רק רוצה שנהיה מאושרים, גם אם לקצת״ נאנקתי.
ידעתי שיכול מאוד להיות שבקרוב היא זו שתשנא אותי רק קיוותי שאני אוכל להתמודד עם זה כמו שצריך.
״זה לנצח, זה מאז ומתמיד היה לנצח״ היא נישקה את צד צווארי ואז נשמה אותי לתוכי.
חיבקתי אותה חזק. זה היה רגע עוצמתי. אהבתי כל כך להיות בחברתה שזה הרגיש כמעט כמו פשע.
הלכנו למטבח וסיימנו להכין את ארוחת הערב ואז אכלנו את הספגטי בולנז והסלט לאור נרות ופשוט דיברנו. דיברנו על הכל. זה היה קל כמו לנשום. וכל כך אהבתי את זה. אחרי שנים ארוכות במנהרה חשוכה ללא פיסת אור בקצה המנהרה הרגשתי כאילו היא פתחה עבורי צוהר לאור בוהק, כמעט מסנוור. ואהבתי את האור הזה. אחרי האוכל עשינו כלים ושמנו מוזיקה בקול רוקדים תוך כדי. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה חייכתי כל כך הרבה. היה נדמה לי שחיוכים כבר לא יהיו אותו דבר בשבילי אבל היא החזירה לי את האושר הפשוט והמושלם הזה. כשהיא נרדמה בזרעותיי מול הטלויזיה הבטתי בפניה היפות ולרגע קטנטן שקלתי להניח להכל. פשוט לתת לאדוארד את הכסף שלו, לשכוח מכל כאב הלב והעצב והאיומים ולחיות עם מרגו באושר. זו הייתה פנטזיה נחמדה אבל ידעתי שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי את זה... סבא וסבתא שלי היו חלק ממני והאשמים יצטרכו לשלם. מותם לא יהיה עוד סתם תאונה מצערת. הגיע להם יותר. הגיע להם שאקריב את אושרי למען הצדק שלהם, שאקריב את אושרי כדי שאדוארד וכל מי שהיה אשם בעיירה הזו יסבול מההשלכות של המעשים האפלים שלהם. הקעקוע שלי יהיה תזכורת תמידית לאהבת חיי בין שאוכל לממש אותה ובין שאצטרך לעזוב אותה. נישקתי את מצחה בעדינות והיא נצמדה אליי.
״קיין?״ היא מלמלה בקול ישנוני.
״המממ?״
״גם לי יש קעקוע של השם שלך אבל שלי נמצא בנשמה״.
שיט. לרגע הייתי בטוח שליבי עצר. המילים שלה חלחלו לתוך דמי וזרמו בעורקיי. אני אוהב אותה כל כך שזה כואב. תמיד כל כך פאקינג כואב.