Our steel hearts

פרק 37

פרק 37-
מרגו-
ראשו החבוש של אית׳ן נח על הכרית ועיניו היו עצומות. ברקע התנגן פרק החתונה של רוס ואמילי לקראת רגע השיא כשהוא קורא לה רייצ'ל. אני הבטתי על פניו החיוורות של החבר הכי טוב שלי. הוא התעורר לפני כמה ימים אחרי שהורידו אותו מתרופות ההרדמה. לא יכלתי להודות מספיק למי שזה לא יהיה שנמצא שם למעלה ודאג שאית׳ן יחיה ויצא מהמצב הקריטי. עשו לו מיליון בדיקות שערכו שעות ארוכות ואז הוא נרדם שוב. כשהוא התעורר בבוקר למחרת הייתי שם. כל כך פחדתי מהתגובה שלו ואשמה מרה צפה בבטני אבל הוא לא האשים אותי או צעק עליי או ביקש ממני ללכת. הוא פשוט עשה לי מקום במיטה שלו ואני טיפסתי פנימה. הוא חיבק אותי בקלילות ואני נחתי על הכרית לצידו. לא דיברנו על התאונה או על מה שהוביל אליה. לא דיברנו על קיין או על המסיבה או על טרודי. אית׳ן היה מוטרד מהפציעות שלו וכל כך קיווה שהפציעה ברגל לא חמורה כמו שחשב אבל הוא טעה. הרופא היה בטוח שפציעת הראש תהיה הבעיה של אית׳ן אבל הוא טעה. הראש שלו היה בסדר גמור אבל הרגל שלו נדפקה. צליעה לכל החיים. פיזיותרפיה. ברזלים. ברגים. ניתוחים. הרגל שלו נדפקה אז זה אומר שקריירת הפוטבול שלו נדפקה. ברגע שהרופא יצא מחדר אני חזרתי פנימה וראיתי את הדמעות זולגות על פניו. אלוהים זה היה קשה. אשמה לא התחילה אפילו לתאר את מה שהרגשתי. חיבקתי אותו אליי ונתתי לו לבכות על כתפי.
״סליחה, אית׳ן... הכל בגללי״ לחשתי ונסיתי לא לבכות.
״סתמי את הפה טוב?״ הוא הפתיע אותי.
״מ...מה?״
״זו לא הייתה אשמתך.... את לא עשית כלום״ הוא הניד בראשה.
״אני הייתי צריכה...״
״אל תעשי את זה, ברבי. הייתי שיכור מהתחת וזו הייתה בחירה שלי כמו שזו הייתה בחירה שלך ללכת איתו״ מילותיו האחרונות נאמרו במרירות משהו.
גרוני נחסם בגוש דמעות מגעיל ומר.
״אם הייתי עוזרת לך ו... זה לא היה קורה״ הנדתי בראשי.
אית׳ן נאנח ונתן לי לחבק אותו. היינו מחובקים ונתתי לו להתרפק עליי. שנינו היינו צריכים את החיבוק הזה. ידעתי שאית׳ן לא זועם או מאשים כמו שחשבתי ועדיין זה לא גרם לי להקל על עצמי בשום פנים ואופן. בילתי בבית החולים כמעט את כל זמני הפנוי. כשלא הייתי עם אית׳ן התנדבתי אצל הקטנים במחלקת אנקולוגיה ילדים. הבית שלי כרגע היה איזור מלחמה. אחרי המכות עם טרודי מולי החליטה לשלהב את אבא נגדי ולגרום לו לרתק אותי או להכריח אותי לחזור לבית ספר פול טיים. אבא להפתעתי לא הסכים איתה. בוקר אחד פשוט נכנסתי באמצע ריב סוער שלהם והבנתי שמולי באמת שונאת אותי. לא שלפני כן היא אהבה אבל המבט בעיינים שלה... פאק זה היה מפחיד. היא ניסתה למשוך אותי באף ולגרום לאבא לכעוס עליי אבל הפעם החלטתי לא לשחק לידיים שלה ו-ויתרתי על השלב המענג הזה. אבא להפתעתי היה בצד שלי ולא הסכים עם מולי שכדבריה הפכתי ל-׳ילדת פרא בלתי ניתנת לשליטה׳ ושאסור בשום פנים ואופן לתגמל את ההתנהגות שלי כי בסוף אני אגמור כמו אמא שלי. היה קשה עד בלתי אפשרי לא להגיב להערות שלה אבל השתמשתי בכל כוח הרצון שלי. הייתי צריכה להיות עם אית׳ן ברגעים הקשים שלו והייתי צריכה לראות את קיין. הם שני הצירים שהניעו את חיי כרגע ומולי ממש לא תעמוד בדרכי אפילו אם היא ממש רוצה והיא ממש רצתה. כרגע בית החולים היה המקום הבטוח שלי. האחיות אפילו הרשו לי לנוח בחדר המנוחה שלהן בלילה כך שלא ממש הייתי צריכה ללכת הביתה. וכשהייתי צריכה הייתי הולכת לקיין או לאוברי. היה לי מזל שהייתה לי מערכת תמיכה רחבה ואנשים שכל כך אהבתי ואהבו אותי בחזרה.
בדיוק כש כתוביות הסיום של הפרק התנגנו על המסך הטלפון שלי צפצף.