Our steel hearts

פרק 26

פרק 26-
קיין-
זה היה יום שבת בבוקר. אחרי מסיבת יום ההולדת של סבתא אביגיל בקיץ לפני שאיבדתי אותם. נשארתי לישון אצלם והתעוררתי מוקדם מידי. רציתי לחמוק למטבח ולהביא לי שוקו ועוגיות ולהמשיך לשחק במשחק המחשב החדש שסבא קנה לי אבל אז שמעתי קולות מכיוון המסדרון. הצצתי מדלת חדרי שהייתה פתוחה מעט וראיתי את סבא וסבתא. הם לא היו הסבא וסבתא הרגילים שאפשר לחשוב עליהם עם שיער מאפיר, קמטים והליכון. הם היו הרבה יותר צעירים מהגיל הממוצע של סבים וסבתות ולפעמים נראו טוב יותר ופעילים יותר מההורים שלי. שניהם היו יפים ומלאי חיים. סבתא הייתה עם הגב צמוד לקיר וגופו של סבא כלא את גופה, זרעותיו העבות ועדיין גמישות להפליא כלאו אותה בינו לבין הקיר.
״תרד מזה, ג׳ייקוב״ היא לחשה.
״אין סיכוי, אבי״ סבא הניד בראשו.
״אמרתי לך שאנחנו לא עושים את זה. קיין נמצא כאן, זוכר?״ היא הניחה את ידה העדינה על כתפו של סבא.
״הוא ישן, בייבי״ סבא מלמל ודגדג באפו את קימור צווארה הרך.
״המממ...״ סבתא נאנקה כשהוא נישק את צווארה ואז את לסתה.
״את כל כך יפה, בייבי... אני לא מסוגל להפסיק לרצות אותך״ סבא לחש בתשוקה וליטף את מותניה לאט.
״יש לי מזל, אהובי״ היא חייכה אליו חיוך מלא אהבה.
״המממ... אני לא יודע למי משנינו יש באמת מזל״ הוא הניד בראשו ואז נישק אותה.
הנשיקה הייתה מלאה תאווה ותשוקה ואש שהגיעה עד אליי. זה היה מוזר לראות אהבה או את הניגוד המוחלט בין האינטימיות שלהם לזו הלא קיימת בין הוריי.
״נישקתי את זה ועכשיו זה פאקינג שייך לי״ סבא נהם בקול נמוך ומלא רוכשניות וסבתא ציחקקה כמו ילדת בית ספר מאוהבת.
״רק לך, מותק״ היא אישרה.
הם התנשקו שוב ואז הוא עטף את ירכיה בידיו, הרים אותה בקלות כשזרועותיה סביב צווארו ולקח אותה מהמסדרון.
סגרתי את הדלת של חדרי ונפלתי על המיטה. חשבתי על מרגו. על השיער הזהוב שלה, החיוך השובב, השורטים הקטנים שהתחילה ללבוש בשנה האחרונה, הלילות שבהם ישנו מחובקים. מרגו שתמיד הצחיקה אותי ולא פחדה ללכת אחריי באש ובמים. אף פעם לא פחדה.
רציתי לנשק אותה ולהגיד לה שהיא שייכת לי. כי היא לא יכלה להיות של מישהו אחר. ידעתי את זה ברגע שבו ראיתי את אית׳ן סינקלייר מניח עליה את הטלפיים שלו. היא לא יכלה להיות שלו כי היא הייתה שלי. חלק בלתי נפרד ממני.
הזיכרון מאותו ראשון בבוקר ליווה אותי במשך שנים. במיוחד אחרי שסבא וסבתא מתו. נישקתי את זה ועכשיו זה פאקינג שייך לי. מרגו הייתה שלי. לתמיד.
עייני נפקחו באיטיות כשאור הסתנן מחריכי התריסים אל חדר השינה. ידיי גיששו על עיוור כדי למצוא את הגוף החם שהיה צמוד לשלי מרבית הלילה אבל המיטה הייתה ריקה. שפשפתי את עייני עם גב כפות ידיי והתיישבתי באיטיות במיטה. חלמתי על סבא וסבתא... על הבוקר ההוא שתפסתי אותם מתמזמזים במסדרון כמו מתבגרים שובבים. הם היו משהו מיוחד ואני כנראה לא אפסיק להתגעגע אליהם בחיים. שיט. כאב עמום של געגוע עמוק התפשט בחזי והמחנק המוכר השתלט על גרוני. קמתי מהמיטה וניגשתי לחדר האמבטיה. מרגו ללא ספק הייתה שם לפני. התקלחה. חדר האמבטיה עדיין היה מלא אדים וסל הכביסה הכיל את הבגדים ש-שאלה מסבתא אביגיל. אני נכנסתי למקלחת ועשיתי את זה קצר לפני שחמקתי חזרה לחדר השינה ומשכתי מהצד של סבא מכנס ספורט שחור קצר וטי שירט לבנה. כשיצאתי מהחדר עקבתי אחרי ריח הקפה והטוסט אל המטבח. היא הייתה בגבה אליי לבושה בשמלה לבנה עם דוגמאות של פרחים כחולים. אחת הכתפיות הייתה שמוטה וחשפה את קימור כתפה העדין. אלוהים... למה היא חייבת להיות כל כך יפה? כל כך... מרגו. פאק.
״בוקר״ מלמלתי.
היא הסתובבה. אלוהים. השמלה המזוינת הזו הייתה נראית יותר מידי טוב עליה. והמחשוף הדפוק הזה! אני צריך להפסיק לבהות בו כמו סוטה מדופלם.
״היי״ היא מלמלה.
העיינים שלה עדיין נראו נפוחות מעט מאירועי ליל אמש וליבי נצבט מהמחשבה שהיא בכתה כך בגללי ולא בפעם הראשונה. אני חרא מהלך על שניים והיא... היא הולכת להידפק בגללי. רצתי לנתק את עצמי מכל מי שפגע בי אבל גם אני פגעתי באחרים, בה.
״הלכת לקניות?״
״כן... מזג האויר השתפר וראיתי שיש מינימרקט בסביבה״ היא משכה בכתפיה.
״תודה״
״בבקשה״
התיישבתי ליד האי במטבח וצפיתי בה מכינה קפה וארוחת בוקר שכללה טוסט, ביצה מקושקשת וירקות חתוכים. היא הגישה את האוכל והקפה והתיישבה מולי. אכלנו ושתינו בשתיקה מוחלטת. אתמול בלילה היה קשה בשבילה אבל גם בשבילי. להיות מנותק ואכזרי היה נראה קל כל כך בתיאוריה אבל במציאות לא היה שום דבר קל.
הטלפון שלי שנח על שולחן הקפה צפצף. ניגשתי אליו ובדקתי את ההודעה.