Our steel hearts

פרק 6

פרק 6-
מרגו-
הכוכב המרוחק ביותר מן השמש שנמצא במערכת הכוכבים שלנו נקרא אריס. מרחקו הממוצע מן השמש הוא 10,123,132,800 ק״מ. הוא כוכב לכת ננסי שהטמפרטורה הממוצעת שלו היא 231- מעלות צלסיוס ולכן רוב שטחו מכוסה גז מתאן קפוא. ולמה אני יודעת את העובדות הלא מאוד חשובות האלו על כוכב לכת מרוחק as fuck?. טוב, התשובה פשוטה למידי- קיין סטיל. סבתא שלו, אביגיל ברקמן הייתה חובבת אסטרונומיה מושבעת. היא הייתה מזמינה אותנו לצפות בכוכבים בכל פעם שהדבר התאפשר, בעיקר בקיץ או באביב. היינו יושבים שעות ומביטים בתדהמה בגרמי השמים דרך הטלסקופ המרשים שלה. היא הייתה מאביסה אותנו בידע, חטיפים ושלל ג׳אנק פוד שההורים שלנו לעולם לא היו נותנים לנו לאכול. קיין שכח את כל המידע בערך בשנייה שהוא נאמר אבל אני זכרתי. אביגיל אמרה לי שהעובדה שיש לי זיכרון חד לפרטים תהיה שימושית כשאני וקיין נתחתן ואני אזכור את כל השיט שעשה ואוכל להטיח אותו בפניו ברגע הנכון כמו גברת אלגנטית. אלוהים כמה אהבתי את האישה הזו. אלוהים כמה האישה הזו קלטה לפני שאני והוא בכלל הצלחנו לראות מה באמת הרגשנו זה כלפי זו. אם היא הייתה אותי רצה כמו מטורפת בעקבים מטורפים אחרי הנכד שלה היא בטח הייתה נוחרת בבוז ואומרת לי שליידי לעולם לא רודפת אחרי גבר ואז היא הייתה תופסת את הנכד שלה מהאוזן וגורמת לו להתנער מהשיט ולדבר איתי כמו גבר. אבל גברת ברקמן לא כאן ואני צריכה לטפל בסטיאוציה וזה בדיוק מה שאני עושה. אני תולשת עקב אחד מרגלי תוך כדי מנוסה וזורקת אותו על גבו של קיין. זה עוצר אותו.
״וואט דה פאק?״ הוא מסתובב וכאב עמום חרוט על תווי פניו המהממים.
אני תולשת את העקב השני ומתכננת לזרוק אותו על הראש שלו אבל הוא מזנק לעברי וקורע אותו מידיי מעיף אותו לחול מאחוריו.
״מה לעזעזאל את עושה??״ הוא נהם מתנשא מעליי בהרבה יותר כשהעקבים כבר לא עליי.
״מה אני עושה? אתה צוחק עליי, נכון? אחרי הופעת האורח הקטנה שלך בקהל השאלה היא מה אתה עושה, קיין??״ גבותיי התרוממו עד לקו הפאקינג שיער שלי מהחוצפה שלו.
״באתי לראות אותך מזנה את עצמך. היה מופע זנות נהדר ואפילו לא הייתי צריך לשלם״ הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות מזויפת.
לקחתי נשימה עמוקה ובחנתי שוב את פניו של מי שהיה החבר הכי טוב שלי, הלב שלי והשמש במערכת הכוכבים שלי. כשרבנו הרגשתי כמו אריס- מרוחקת, קפואה וחסרה אור שמש. כשאמרתי לו את זה הוא נחר בבוז וטען שאני אובר דרמטית. כמה דקות אחר כך הוא משך אותי לחיבוק ולחש באוזני-״זה הפוך, מרג. את השמש שלי״.
הוא יכל להיות פרוע ובלתי צפוי ולפעמים גם אכזרי אבל הוא היה גם מתוק ואמיתי וראה מעבר למה שאחרים ראו. הוא לא היה חלק מתבנית, הוא היה שונה.
״רד מהסוס הגבוה שטיפסת עליו בשלוש השנים האחרונות, קיין. מופע הזנות הזה הוא מסורת כמו שאתה יודע ואם הוא כל כך מפריע לך יכלת להשאר בבית או וואטאבר״ הנחתי יד מתריסה על מותני החשופה והבלטתי את חזי.
עיניו מיד נמשכו לתנועה ואז לשדיי שהיו מכוסים בנצנצים. משהו חלף בעיניו ובאותה מהירות שהופיע הוא גם נעלם.
״חבל שלא נשארתי בבית. זה עשה לי חשק להקיא״ המילים שלו פוגעות בי בבטן הרכה.
״אני מגעילה אותך?״
השאלה מהדהדת בנינו דקה ארוכה ללא מענה. קיין מפנה את מבטו לכפות רגליי החשופות ואני מנסה לבלוע את העלבון הצורב.
״כן״ התשובה מצליחה להפוך לי את הבטן במיוחד עכשיו כשמבטו מתיישר עם שלי.
״מה שזה לא יהיה שקרה לך בזמן שלא היית בסיינט דניאל, זה דפק אותך. אני לא אהיה שק החבטות שלך, לא אהיה השעיר לעזעזאל״ המילים שלי חנוקות כי אני מנסה לדחוף בכוח מטה את גוש הדמעות.
״אף אחד לא ביקש את זה ממך, המילטון. את זו שבאת אליי, את תמיד באה אליי בזחילה כמו כלבלב אבוד. אל תחפשי אצלי תחליף לאהבת האב שחסרה לך או כתף ל-יילל עליה על האמא הכלבה השיכורה שלך. אני כבר לא צריך לטפל בך, מקרה צדקה חמוד שלי. תמצאי קצת כבוד עצמי או משהו״ עיניו הפכו לשני חרכים כהים וקרים וקולו היה מלא ארס, בוז וקור.
והוא קרא לי המילטון. אלוהים... ידעתי שהוא קורא לאנשים במשך משפחה רק כשאין לו טיפת כבוד אליהם כמו במקרה של אית׳ן. הוא קורא לו סינקלייר, תמיד קרא לו כך. ואני הצטרפתי לרשימה... זו הייתה מכה עמומה נוספת להתעללות המילולית שהוא החליט להמטיר עליי.
״אתה לא מכיר אותי, קיין. כבר לא. לך להזדיין או שאולי אתה שומר את הבתולין שלך מר מתחסד קדוש? מה שבטוח שאתה לא קיין שלי.... הוא היה אומר לי מה לעזעזאל הבעיה ואנחנו היינו מנסים לפתור אותה, יחד. אני אגלה מה קורה כאן איתך או בלעדייך ואתה תצטער על המילים האלו, אני מבטיחה לך״ זה היה הדבר הכי קשה שיש בעולם אבל הבטתי בו ישירות בזמן שנתתי למילים דרור ואז הסתובבתי, נתתי לו את גבי והתחלתי לצעוד חזרה למסיבה. הייתי צריכה לדפוק את הראש, לשכוח, להרפות. אסור היה לי לתת למילים שלו לחלחל אליי אחרת אני אתפרק כמו לגו.

קיין-
המחבט שאחזתי בידי הונף שוב ושוב באלימות המתבקשת בחדר השינה הישן של הוריי. פריטים בשווי מאות אלפי דולרים נופצו בזה אחר זה בחמת זעם. הארון מלאכת היד הושמד לגמריי, יצירות אומנות, טלוויזיה, המיטה והחלון היו רק חלק מהפריטים שחיסלתי בזמן שברקע התנגנו שרים של אמינם. ועדיין הזעם שרחש בגופי, שגעש בוירדי לא נרגע אפילו קצת. התמונות חלפו במוחי כמו סרט גרוע במיוחד. סינקלייר האידיוט מחייך כמו אידיוט מושלם כשמרגו שלי מתחככת בו, רוקדת עליו וכמעט מזיינת אותו על יבש מול כל האנשים האלו כשהיא בלבוש מינימלי. ידעתי שהיא עשתה את זה כדי להתגרות בי והתפלאתי מעצמי כשהיא פאקינג הצליחה... היא לא אמורה לשלוט בי. כבר לא.
אני הרפיתי ממנה אחרי שגליתי את האמת, לא הייתי זקוק לה יותר... לא הייתי הנער שניסה לחלום בגדול בשביל שנינו. היא חדלה מלהתקיים בעולמי. או לפחות זה מה ששכנעתי את עצמי בו ומסתבר שהייתי שקרן גרוע במיוחד. פאק!. ניפצתי עוד אגרטל שעלה הון פאקינג תועפות ועדיין הרגשתי חרא. בשנים האחרונות התרפיה היחידה שלי הייתה הרס. הרס פיזי והרס עצמי. הרסתי את עצמי עד שהבנתי שאני חייב להרוס את האנשים שאחראים לכאב שלי כדי להיפטר ממנו. הייתי מת למשהו אפל הרבה יותר מלחבוט בדברים אבל ידעתי שאסור לי להיגרר לחור הזה שוב. קליפורניה הייתה סיחרור תמידי מטה וכמעט איבדתי הכל בסיחרור הזה. הייתי צריך למצוא את הכוח בעצמי לא לפנות לפיתרון הקל.
זרקתי את המחבט על הקיר והותרתי שקע נכבד לפני שיצאתי מהחדר המקולל שעדיין אחז את הרוחות הרעות של תורמי הדנא שלי. הורדתי במשיכה אחת את הגופיה שנדבקה לגופי וזרקתי אותה לרצפה לפני שירדתי למטה.
פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק מים כשהטלפון שלי רטט בכיס האחורי שלי.

מספר לא ידוע:׳קיין מתוק שלי זו אמא. בבקשה תחזור אליי. נסיתי להשיג אותך בכל דרך אפשרית. אנחנו חייבים לדבר בדחיפות. אוהבת אותך.׳

וזה היה מה שחסר כדי להשלים את היום הנפלא שלי. מחקתי את ההודעה, חסמתי את המספר ודאגתי לרשום תזכורת להחליף את המספר שלי. אם תורמי הדנא יעשו את הטעות ויראו את פרצופם כאן הם ישלמו על זה. אני אזרוק את התחת העלוב שלהם לרחוב בלי למצמץ ואקבור אותם בניירת משפטית מפה עד לפאקינג תאילנד. הם היו האחרונים בשרשרת הנקמה שלי והם יצטרכו לחכות לתורם בסבלנות. ברגע שאני אממש את התוכנית שלי הם יצטערו על היום שבו החליטו להביא אותי לעולם.