Our steel hearts

פרק 34

פרק 34-
קיין-
לפעמים בחיים מגיע הרגע הזה שכל מה שפעולתם למענו והקזתם למענו דם ורציתם יותר מהכל סוף כל סוף מגיע. אתל חושבים שתדעו בדיוק מה תרגישו, איך תגיבו ומה תעשו. אתם מצפים להקלה, לשחרור, לתחושת ניצחון, למשהו מדהים ואז מגיעה המציאות והיא שונה ואחרת מכל מה שדמיינתם במשך זמן כה רב. כשגיד התקשר אליי בבוקר עניתי לו מעורפל ועדיין ספוג בריח של מרגו, בטעם שלה, בהנאה של מה שעשינו בלילה. אבל מהר מאוד התעוררתי על עצמי והבנתי שאני חייב לזוז. נבין סמארט, סוכן ה- FBI לשעבר הגיע לתוצאות והוא רוצה שאני וגיד ניסע למיאמי לפגוש אותו. הנסיעה הייתה לא קצרה אבל לא היה לי אכפת. הייתי טס עד לקצה השני של העולם כדי לקבל את התשובות שנבין עמד לספק לי. קפצתי מהמיטה, התקלחתי ושמתי על עצמי את הבגדים שמרגו הביאה עבורי בתיק שלה. אחר כך כתבתי לה פתק והשארתי לה אותו על הכרית. נישקתי את מצחה ברכות, הזמנתי אובר כדי שהרכב ישאר אצלה והיא תוכל לחזור איתו בשלום הביתה ומיהרתי לבית של גיד. הוא חיכה לי בשביל הגישה במכונית שלו. נכנסתי למושב הנוסע והוא לחץ על הגז. הנסיעה עברה כשהמתח באויר ברור. עצרנו פעם אחת לדלק ופעם אחת להחלפה ואז הגענו למיאמי. נבין חיכה לנו במבואה הקטנה של המוטל שבו התאכסן וליבי החל להלום בקצב לא סדיר ברגע שראיתי אותו. הוא נראה רציני והיה לבוש שחורים.
״היי״ גיד חייך והושיט את ידו ללחיצה.
נבין לחץ את ידו ואז את שלי. הלחץ עלה עוד רמה. פאק.
״בואו נעלה לחדר שלי״ הוא סימן לנו בכיוון המעליות.
עלינו לחדר שלו. זה היה חדר פשוט למידי ועל המיטה הייתה תקייה פשוטה עוד יותר. ידעתי שהתקייה הזו הולכת לשנות לי את החיים, פשוט ידעתי.
״אז מה החדשות?״ גיד שוב דיבר במקומי כי פתאום לדבר היה לי כמו משימה עצומה.
״אתמול בלילה האיש שלי במשרד השריף יצר איתי קשר. הוא השיג את הדוח המקורי של השוטרים, דוח התאונה המקורי שקובע שזו לא ממש תאונה. אתמול הצלחתי להשיג סוף כל סוף את צילומי האבטחה של האנגר המטוסים בשעות שלפני התאונה. בואו נאמר שהם מאוד מעניינים בלשון המעטה ולקינוח הלכתי לדבר עם האיש שחתם על דו״ח הבטיחות של המטוס לפני ההמראה. מסתבר שאדוארד קיין שילם לו סכום נכבד כמה ימים אחרי ההלוויה של המנוחים כדי להודות על הטובה שעשה בכך שחתם בלי לבדוק שום דבר. אני אראה לכם את הצילומים ואת העדות שלו״ לפני שהספקתי לעכל את המילים שלו הוא פתח את המחשב הנייד שעל שידת הלילה והשתמש בדיסק און קי שהוציא מכיסו. הוא לחץ על הסרטון הראשון שהיה ממצלמות אבטחה באופן דיי ברור. שני גברים בווסטים זרחניים שדאגו לא להביט ישירות למצלמה פתחו משהו במטוס. הם התעסקו איתו בערך 20 דקות או חצי שעה לפני שסגרו אותו כאילו דבר לא קרה ונמלטו.
״זו הייתה חבלה מכוונת״ גיד מלמל.
״בהחלט״ נבין הנהן ופתח את התיקייה שנחה על המיטה.
הוא הראה לנו את הדוח המקורי של החוקר ובו נכתב באופן מפורש שהסיבה להתרסקות המטוס היא חבלה מכוונת במיכלי הדלק של המטוס ובמערכת החשמל הפנימית שלו. חבלה מכוונת. הם באמת נרצחו. הם באמת מתו בגלל שמישהו גרם לזה לקרות. הבטן שלי התהפכה לאור המילים שהיו שם שחור על גבי לבן.
נבין ניגש למחשב והתחיל את הסרטון השני. גבר בגיל העמידה עם שיער מאפיר, טרנינג וכלב צ׳יוואווה קטן בידיו התוודה על החתימה ללא בדיקה. התוודה שאדוארד קיין שילם לו כדי שיחתום על המסמך שמאשר שהמטוס מוכן להמראה.
״זה כל כך דפוק״ גיד הניד בראשו.
״זו רק ההתחלה. גליתי שהוא לא הראשון ולא האחרון שאביך ועוד בחור בשם בריאן סינקלייר שיחדו. השרשרת הזו עברה במשרד ראש העיר ועם רוב חברי מועצת העיר. אחרי מותם של סבא וסבתא שלך קרקע שהייתה בבעלותם חזרה לעירייה של סיינט דניאל ועליה נבנה פרויקט נדלן שהכניס לכיס של בריאן סינקלייר מיליוני דולרים. אחר כך אבא שלך רצה להשתמש בכסף שלהם לפרויקט נוסף אבל לפי הוראות בית המשפט הוא לא יכל לעשות את זה כי כל הכסף היה שייך לך. הוא התחיל בהליך כדי לקחת אותו ממך אבל אז נכנס לתמונה עורך הדין של סבא וסבתא שלך ואת השאר אתה בטח יודע״ נבין שטח על המיטה תוך כדי שדיבר מסמכים רבים מתוך התיקייה.
חלק היו תדפיסי בנק, אחרים חוזים חתומים וכמה היו תמלילים של שיחות ממועצת העיירה. כל המקום הזה זמם נגד סבא וסבתא שלי והכל בגלל הדבר הכי מלוכלך בעולם- פאקינג כסף. ובגלל כסף הם מתים. פאקינג מתים.
״למי אנחנו צריכים לתת את זה?״ גיד שאל כבר מתחיל לרוץ קדימה.
״הייתי מציע לכם ללכת למשטרה אבל במקביל גם לפרסם את השיט הזה בחדשות. כך שהם לא יוכלו להתעלם מכם. אני בטוח שאם התקשורת תשמע על זה לא תהיה להם ברירה. ואני בטוח שרובם משוחדים ולא ממש ירצו לעזור אלא ההפך״ הוא נאנח.
״בסדר. תודה על הכל, זה היה שווה כל פני״ גיד הנהן והתחיל לאסוף את ההוכחות לתיקייה.
אני עמדתי שם ובהיתי בקיר הלבן הריק. לא היה לי מושג מה עובר עליי. הרגשתי פאקינג מרוקן. כאילו הייתי בלון נפוח ומישהו לקח סיכה נעץ בי את החוד והוציא ממני כל טיפת אויר אפשרית. זה לא היה מה שצפיתי להרגיש. זה היה משונה. והעצב שחדר לחדרי ליבי היה בלתי צפוי גם הוא. הרגשתי נורא. ריק ועצוב וחסר כיוון. הכאב הזה היה הפתעה לא נעימה.
״אתה בסדר?״ קולו הנמוך של נבין הפתיע אותי.
״אני אהיה בסדר״ עניתי בכנות המירבית.
״אתה תהיה בסדר״ הוא טפח על גבי.
אחר כך אני וגידיאון עזבנו את חדר המלון. ברכב גיד הפנה אליי את מבטו.
״מה קורה, אחי? חשבתי שתהיה מאושר״ הוא היה מודאג.
״זה כלום, רק הלם״ מלמלתי.
״טוב... מה אתה רוצה לעשות עכשיו?״ השאלה הכי קשה בעולם.
מה עכשיו?.
״ללכת למרגו״ עניתי.
גיד הניד בראשו והעביר יד בשערו השחור בתסכול.
״זה לא הזמן, זה ממש לא הזמן״ הוא נהם.
״אני יודע אבל זה בכל זאת מה שאני הולך לעשות״ משכתי בכתפיי.
גיד נשף בחוסר אמון כאילו סיפרתי לו שאני עומד לקפוץ מגשר אל מותי. אבל הוא בכל זאת שתק. הוא ידע היטב שהכאב הזה שלי, הסיפור הזה שלי והכל היה בידיים שלי. חזרנו לסיינט דניאל בשעת לילה מאוחרת.
״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?״ הוא הצביע על ערימת ההוכחות שנחה בנינו.
״תשמור אותם אצלך, זה הכי בטוח״ אמרתי בהחלטיות.
ידעתי שבאחוזה של גיד יש אבטחה משוכללת ואין ספור כספות שקשה מאוד לאתר ולפרוץ. זה היה הסיכוי הכי טוב שלנו.
״בסדר. אני באמת מצטער על כל החרא הזה, קיין״ הוא אמר בכנות.
״גם אני. תודה על הכל, גיד. אני בחיים לא אשכח לך את זה, בחיים״ טפחתי על כתפו ומיהרתי לצאת מהרכב שלו.
רצתי כל הדרך לבית של מרגו ואז נכנסתי דרך הדלת האחורית שידעתי את הקוד לה באדיבות מרגו והתגנבתי לחדרה בבית החשוך בשקט. להפתעתי החדר היה ריק. סוף כל סוף הצצתי בטלפון שלי ושמעתי את ההודעה שלה. התקשרתי אבל היא לא ענתה וזה הכניס אותי לסטרס. המשכתי לחכות לה עוד זמן מה וכמעט שהתייאשתי והחלטתי ללכת לחפש אותה כשהדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה. עיניה התכולות נחו עליי ולרגע היא נראתה כאילו היא ראתה שד מהשאול. היא קפאה בפתח וליבי הלם במהירות. עיניה היו נפוחות מבכי ועייפות וגופה נראה חלש מהרגיל. משהו רע מאוד קרה. משהו רע מאוד.
״מרגו?״
״קיין״
קמתי מיד ממקומי על מיטתה ומשכתי אותה לחיבוק. הרגשתי כאילו החלל הפעור בי, המלא בריקנות אין סופית מתמלא לאט לאט. היא הייתה התשובה לכל כאב, היא הייתה שלי.
שנינו היינו מאוד שקטים והנשימות שלנו היו באותו קצב איטי ומכאיב.
״מה קרה?״
״אית׳ן עשה תאונת דרכים והוא במצב קריטי בבית החולים״ היא אומרת בשקט בשקט שלרגע אני בטוח ששמעתי לא נכון.
אבל כל הסימנים מצביעים על כך שהכל אמיתי. אני וסינקלייר מעולם לא הסתדרנו ואני חושב שהוא חתיכת חרא מהלכת אבל לאף אחד לא מגיע למות. והוא חשוב למרגו, חשוב משהייתי מוכן להודות.
״שם היית כל היום?״
היא הנהנה. אני הרמתי אותה ברכות והנחתי אותה על המיטה ואז הורדתי ממנה את הנעליים והג׳ינס שלבשה. הנחתי אותה בעדינות לשכב על המיטה וכיסיתי אותה ואז התיישבתי על ברכיי לצד מיטתה. משהו בתוכי אמר לי שהלילה זה לא הלילה להתקרב יותר מידי. ישבתי שם וליטפתי אותה עד שהיא נרדמה. ואז נשארתי. לא הצלחתי להרדם ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. שום דבר לא היה בטוח, שום דבר לא היה ברור, שום דבר לא היה מובן מלבד דבר אחד- אהבתי למרגו. אהבתי אותה בכל נים ונים בגופי. אהבתי אותה אהבה של פעם בחיים. אהבה כמו של סבא וסבתא. אהבה שלא הייתי ראוי לה.