Our steel hearts

פרק 25

*היי בנות! אשמח שמי שקוראת ואוהבת תשאיר תגובה על הסיפור. בא לי לדעת מה אתן חושבות ואם אתן אוהבות! תודה על התמיכה ועל זה שאתן קוראות אותי*

פרק 25-
מרגו-
מטח גשם אינטנסיבי קיבל את פנינו בכניסה לפאלם ביי אחרי נסיעה ארוכה מידיי. לא היה לי מושג לאן מועדות פנינו ובכנות גם לא היה אכפת לי. הרגשתי שאני וקיין מסתובבים על קרוסלת אימה מרגע שנפגשנו שוב ואני כבר הייתי מותשת, אחוזת בחילה ולא יכלתי לחכות כבר לרגע שבו נרד ממנה כבר. נראה שקיין לא התכוון לעצור אותה אז אני הייתי צריכה להתגייס למשימה ולוודא שאנחנו לא עולים עליה שוב לעולם.
העיר הקטנה יחסית נרטבה בגשם בזמן שקיין להפתעתי עצר את המכונית שלו מול בניין שנראה יחסית מיושן. היו לו דלתות כפולות צבועות בצבע תכלת עז ולדירות היו תריסים בצבעים שונים שנעו מכתום עד לכחול עמוק. לא בדיוק בניין כמו שהתרגלתי אליו בימי חיי. הוא התיר את החגורה ואני עשיתי כמוהו ואז הוא משך מהמושב האחורי את ג׳קט הפוטבול שלו והושיט לו אותו. לקחתי אותו ונסיתי להתעלם מהעובדה שהוא הריח כמוהו. כל כך טוב וכל כך קיין.
יצאנו לגשם השוטף ואני השתמשתי בג׳קט בתור מגן בזמן שקיין פתח את הדלת לבניין עם מפתח שהוציא מכיס הג'ינס שלו. זה לקח לו כמעט דקה שבמהלכה שנינו ספגנו נזק מהגשם העיקש. בסופו של דבר הוא פתח עבורנו את הדלת המיושנת והכניס אותנו פנימה. בבניין לא הייתה מעלית והנעליים הרטובות שלנו השמיעו רעש נוראי בזמן שטיפסנו לקומה השלישית. הדלתות שבבניין גם הם היו צבעוניות כנראה מתאימות לצבע התריסים. הגענו לדלת הצהובה בהירה שלצידה היו עציץ יפיפה עם פרחי נוי בצבע ורוד עז שאין ספק שמישהו מטפח כבר שנים. שוב הוא פתח בשבילנו את הדלת ולחץ על מתג האור. הופתעתי לגלות שפנים הבית היה שונה לגמרי מהדלות החיצונית. הוא היה גדול מאוד ומלא בחלל פתוח. רהיטי עץ טבעי בהיר, ספות לבנות, גופי תאורה גדולים ונגיעות של צבעי קיץ בכל מקום החל מטורקיז עד לורוד אפרסקי.
הדירה הבהירה והיפיפה עמדה בניגוד עז למזג האויר הקודר והפתאומי.
אני וקיין עמדנו בכניסה ונטפנו מים על המרצפות הלבנות הבוהקות. קיין הרחיק את השיער הכהה והרטוב ממצחו וטיפה טועה זלגה לאורך קו הלסת המהמם שלו. הלשון שלי עיקצצה לטעום את המליחות של המים ועורו.
״חדר אמבטיה״ הוא הצביע על דלת סגורה בהמשך המסדרון.
הנהנתי והלכתי ישירות לחדר האמבטיה. גם כאן הכל היה מואר, בוהק ולבן. מגבת נקיות סודרו על מדף וחלוקי אמבטיה נתלו על וו מאחורי הדלת. תמרוקים היו מסודרים על מדף במקלחת שלצידה היה אמבט מבהיק שלידו היה מדף אחר עם שמני אמבט, מלחים יקרים ופצצות אמבט צבעוניות בסלסלה שקופה. הייתי צוללת בשמחה לאמבט חם אבל החלטתי שעדיף שאני אסיים עם המקלחת מהר כדי שגם הוא יוכל לעשות מקלחת חמה. הנחתי את הג׳קט הרטוב שלו יחד עם שאר בגדי הספוגים בסלסלת הכביסה העשויה קש ועשיתי מקלחת חמימה וקצרה שבסופה התעטפתי באחד החלוקים הענקיים. במגירה שבארונית בחדר האמבטיה מצאתי מסרק וסירקתי מעט את שערי.
יצאתי מחדר האמבטיה והוא לא טרח לשלוח לעברי מבט לפני שתפס את מקומי.
אני החלטתי לשוטט מעט בשאר הבית. מצאתי את חדר הכביסה/ מחסן לצד חדר האמבטיה. בצד השני של המסדרון היו שני חדרי שינה. אחד גדול יותר מהשני. החדר הגדול היה יפיפה ובהיר כמו שאר הבית מלא בצבעים. מעל המיטה הייתה תלויה תמונה של העיר ממקום גבוה והיה בה קסם ועוצמה. החדר הקטן יותר נצבע בגוון ירוק בקבוק הכיל סיפריה ענקית בצבע כהה, שולחן כתיבה עם מחשב שמאחוריו כיסא עור ענקי. בחדר היה חלון ענק שתחתיו היה ספסל ישיבה שנראה נוח להפליא ולצידו סלסלת קש ענקית עם ציוד סריגה ומלא כדורי צמר. על הקירות היו תמונות ישנות בשחור לבן של אנשים שכנראה כבר לא איתנו.
חדר אחר שהיה ממוקם בצד השני של הדירה היה נעול. חזרתי לסלון היפיפה ושם הבחנתי בתמונות שהיו מפוזרות בכל מקום. תמונות של קיין, סבו וסבתו. היו גם כמה תמונות של אימו אבל מגיל צעיר יותר, כנראה הרבה לפניי שהכירה את אביו. פתאום נזכרתי בסצנה שהייתי עדה לה. קיין והוריו אף פעם לא היו ביחסים מזהירים אבל הוא אהב אותם. ידעתי את זה. מה שראיתי היום לא היה אהבה. זו הייתה שנאה, זו הייתה חשדנות ובעיקר זה היה פחד. תהיתי מה השתנה כל כך בשנים האחרונות שגרם לו להתרחק מהם וכנראה גם מעצמו. קיין שלי היה שותטניק, ילד רע ועצמאי מאוד אבל הוא לא היה מגזימן או מרושע או נוטה להתמכרות.
״אובר חשיבה יכול להזיק לך״ קולו של קיין הפתיע אותי מאחור וקפצתי במקומי כמו ארנבת מבוהלת.
״בן... הפחדת אותי למוות!״ הסתובבתי אליו כשידי על לוח ליבי.
הוא עמד שם עטוף בחלוק שעליו נראה כמעט קטן מידי, שיער לח מהמקלחת ומבט שלא היה לי מושג איך לפענח. שוב הרגשתי את הקרוסלה חוזרת להסתובב בעוצמה.
״של מי הדירה הזו?״ מצאתי את עצמי שואלת.
״סבא וסבתא שלי. הם היו עובדים על כולם שהם טסים ליעד אקזוטי אבל בעצם באו לפאלם ביי״ הוא משך בכתפיו.
אלוהים... זה כל כך מתאים לשניים האלו להמציא לכולם יעד אקזוטי לחופשה של שבועות ואז ללכת לבלות יחד בדירה שלהם שאף אחד לא יודע עליה.
״אלוהים, אני מתגעגעת אליהם״ הנדתי בראשי.
קיין העביר יד בשערו ולא אמר דבר. הוא לא היה צריך להגיד כלום כי ידעתי שאין מישהו בעולם שמתגעגע אליהם כמוהו.
״אני צריך לכבס את השיט שלנו״ הוא אמר לפתע וכמעט רץ לחדר האמבטיה.
נאנחתי ולקחתי את הטלפון שלי שהנחתי על השידה בחדר האמבטיה. חיפשתי משלוחים בפאלם ביי באפלקציה המיועדת לכך והזמנתי לנו פיצה עם התוספות האהובות על שנינו. הכנתי לנו תה ובזמן שהוא התקרר על שולחן הקפה בסלון. חזרתי לחדר השינה ופתחתי את הארון. לא הופתעתי לגלות שהוא היה עמוס בגדים, חלקם עדיין עם התגית. לקחתי תחתון מחבילה סגורה שנחה באחת ממגירות הלבנים ומעליו לבשתי שמלת סוודר ורודה בהירה שללא ספק נסרגה ביד. אהבתי את הורדים המדויקים להפליא שנסרגו במלאכת מחשבת בחזית השמלה והרגשתי נח בה.
כשחזרתי לסלון הרגשתי את עיניו של קיין קודחות חורים לתוכי. גם הוא החליף את החלוק במכנס טרנינג אפור וחולצה לבנה ארוכת שרוולים.
״מה?״
״מי לעזעזאל הרשה לך לגעת בדברים שלה?״ נהימה חדה נבעה מגרונו.
״אני הרשתי לעצמי״ אמרתי בחוצפה והתיישבתי בנוחות על הספה.
״אל תגיעי בשום דבר כאן!״ הוא עדיין היה כועס אבל שמתי על זה זין. אנחנו צריכים לרדת מהקרוסלה ועוד כעס הוא לא התשובה לכך.
״מה מפריע לך? שנגעתי בדברים שלה או שהזין שלך עומד בגללי כשאני לבושה בשמלה הזו?״ הרמתי גבה והחוויתי לעבר האוהל הברור במכנסיו.
״אל תדברי שטויות״ הוא נחר בבוז.
״אה... שכחתי שהסטייל שלך בימנו הוא יותר פרסינגים ושיער סגול״ האיזכור של טרודי גרם לו להתכווץ ולצל לחלוף על פניו היפות.
הפגיעה הראשונית ממעשה הבגידה שלו התחלפה בשבועות האחרונים לכעס. הוא ניסה להרחיק אותי באמצעות טרודי. הוא בחר דווקא בבחורה שאני לא סובלת אבל אני ידעתי שגם הוא לא סובל אותה. קיין לא היה שחקן טוב. הוא הכאיב לי אבל הוא לא יכל להסתיר ממני את העובדה שלא היה לו דבר וחצי דבר עם טרודי בליקוב מלבד לגרום לה לשמש חוצץ בנינו דווקא כשהייתי כל כך קרובה לחקר האמת.
״אני לא רוצה לדבר על זה״ הוא זעף.
״אז על מה אתה מעדיף לדבר? אולי על הריב הסוער עם ההורים שלך?״ הרמתי גבה.
לפני שהוא הספיק לענות האינטרקום צלצל. הפיצה הגיעה. אני ניגשתי לפתוח ונתתי לשליח טיפ שהכנתי מראש.
״הזמנת אוכל״ הוא מלמל כשהנחתי את הקרטונים על השולחן.
״אני רעבה ואתה לא מתחמק מהשאלה שלי, קיין סטיל״ עייני היו ממוקדות בו.
״אני לא מתחמק, אני פשוט לא עונה״ הוא משך בכתפיו, פתח קרטון ושלף משולש.
״זו לא אופציה״ זעפתי ושילבתי את זרעותיי על חזי.
הוא המשיך לאכול והדליק את הטלוויזיה. גריז שהיה אחד הסרטים האהובים עליי, בעיקר בתחילת גיל ההתבגרות הוקרן באחד הערוצים והוא בחר בו. אכלנו פיצה וצפינו בסרט בשקט. ואז כתוביות הסיום הגיעו. אני לקחתי את השלט וכיבתי את הטלוויזיה.
שקט מופתי השתרר בנינו. הוא ישב רחוק מידי ממני וידעתי למה הוא מעדיף להתרחק.
״רבנו על כסף, כמו תמיד״ הוא אמר לבסוף.
״אם זה היה רק על כסף, זה לא היה נראה ככה...״ הנדתי בראשי.
״אם את רוצה תאמיני ואם לא זו בעיה שלך. התקשרתי לעורך הדין שלי בזמן שעשיתי את הכביסה. הוא מגיש להם צו הרחקה בהול ככה שלא יהיו שום ריבים בנינו בעתיד הקרוב״ המילים שלו היממו אותי.
לא יכלתי לדמיין את עצמי מערבת עורך דין במערכת יחסים כה אישית במיוחד עם ההורים שלי, בשום סיטואציה.
״צו הרחקה? מה הם עשו לך?״
״זה לא עניינך... את צריכה לדעת מתי פאקינג להרפות, מרגו״ הוא הניד בראשו.
״מי שאוהב לא עוזב״ המילים של סבתא אביגיל הדהדו מקירות קן האהבה השליו שלה ושל אהובה.
״את לא כל כך תמימה, נכון מרגו?״ שפתיו התעקלו לחיוך אכזרי.
״לא. אבל אני יודעת ששמרתי את עצמי בשבילך, שחיכתי שתחזור, שאני אוהבת אותך. שאם אני מוותרת עלייך, אני מוותרת על עצמי.״
התקרבתי אליו. החיוך נמחק משפתיו. הוא נראה כמעט מובס. גם לו היה נמאס מהקרוסלה שהוא המשיך לסובב בכוח.
״מרגו...״ שמי היה כמעט לא קיים על שפתיו.
״אף אחד לא קיבל את מה שתמיד היה שלך. ואני יודעת שזה מטופש מצידי, רומנטי, תמים ומה לא אבל אתה חלק ממני, החבר הכי טוב שלי וכל מה שאני רוצה זה להיות איתך. זין על טרודי, זין על ההורים שלך, זין על העבר שמכביד עלינו. תן לי להכנס, קיין... אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר״ טיפסתי לחיקו כמו גור פצוע שמבקש נחמה והבנה.
גופו התקשח תחתיי ועיניו הכהות נדמו כמו שני פחמים מיותמים בסופה של שריפת ענק שכילתה ערים שלמות. אצבעותיו רעדו כשהן נחו על גבי. הוא ידע שקרבה משמעה חשיפת השקר שלו, שאם הוא ייתן לי לחדור פנימה הוא מודה שכל העניין עם טרודי היה שיט גמור.
״אני משחק באש, מרגו. את לא רוצה להישרף יחד איתי. את לא רוצה לגלות את האמת. את לא מוכנה להתמודד עם הכיעור שלה, לא את״ הוא אמר בכבדות.
״אתה לא יכול להחליט בשבילי״ התעקשתי.
״אני כן כי זו האמת שלי״ הוא ליטף את צד גופי וצמרמורת עברה בי.
״לפעמים אני רוצה להפסיק את זה... לכבות את המתג, לוותר אבל אני לא יכולה. אני דפוקה כל כך אז כנראה שזה מגיע לי, לא?״ גוש דמעות עלה בגרוני ולא הצלחתי להביט בו יותר.
״מגיע לך?״
״אני אוהבת בלב שלם מישהו שכנראה לא אוהב אותי באותה מידה ובכל זאת אני נאחזת בו בכל כוחי למרות שהוא נותן לי את כל הסיבות לא לעשות את זה. זו ההגדרה לטיפשות, ואתה בטח מסתכל עליי ורואה חתיכת טיפשה״ דמעה סוררת זלגה על לחיי והגוף שלי פתאום לא הצליח לעמוד בקרבה הזו אליו.
ירדתי ממנו וכמעט רצתי אל חדר השינה. טרקתי מאחוריי את הדלת וצללתי למיטה מתחת לשמיכה. הדמעות הגיעו בשטף והרעידו את גופי. הייתי בטוחה שאני אוכל לעשות את זה. להילחם בו עד שאקבל תשובות אבל נדמה לי שהמלחמה שלי היא מלחמה אבודה מראש ובה יש רק נפגעת אחת ויחידה- אני.
הדלת נפתחה בחריקה עדינה ומיד הרגשתי את חום גופו נצמד אליי מאחור. זרעותיו עטפו אותי ודמעותיי נספגו בשרוול חולצתו. זה היה כמעט סוראליסטי איך מי שעינה את נפשי היה גם המזור לכל כאב והתשובה לכל שאלה. הוא היה הכל.
״אני מסתכל עלייך ורואה אהבה, זה מה שאני רואה״ מילותיו מערפלות את מוחי ושולחות את ליבי למירוץ ללא קו סיום.
אני מסתכל עלייך ורואה אהבה. אני מסתכל עלייך ורואה אהבה. אני מסתכל עלייך ורואה אהבה. עם המילים הללו צללתי לעולם החלומות.