Our steel hearts

פרק 16

פרק 16-
מרגו-
בית הקברות של ׳סיינט דניאל׳ היה בדיוק כמו שאר העיר מטופח, ממורק ומשקיף על נוף של חוף לבן ויפיפה. המקום היה עטוף בגדר לבנה כאילו היה מדובר בחצר של בית משפחתי, דשא ירוק כמעט מידי ניצב בין חלקות הקבר, עצים ענקיים הטילו צל על חלקות הקבר שתמיד היו מצוחצחות ובהקו ופרחים צבעוני פרחו מאדמת המתים. אני צעדתי בנחישות בין חלקות הקבר הבוהקות ישר אל האיזור השמור לבני משפחת ברקמן. הם נקברו בחלק הכי מרוחק של בית העלמין והייתה הפרדה ברורה בין החלקה שלהם לשאר הקברים. כבר מרחוק היה אפשר לראות את מגן הדוד הזהוב שהיה בולט במיוחד על רקע השיש השחור של הקברים. החלקה הייתה קטנה אך מטופחת וספסל עץ לבן וקטן ניצב תחת עץ אלון עתיק וענף. ג׳ייקוב ואביגיל נקברו זה לצד זו ועל קבריהם היה כיתוב זהוב באנגלית וגם בעברית שהיה זהה כמעט לגמריי. ליבי דאב כשראיתי את תאריך הפטירה התואם ואת המשפטים שנחרטו על שני הקברים- ׳לחיי התמימים ודוברי האמת וכל החיים את חייהם באמת, שזוכרים את השמש ונוגעים באור, שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף׳.
זה היה חלק משיר בעברית שהם בחרו יחד שיכתב על הקברים שלהם בצוואה. קיין סיפר לי את זה באחד הימים בשבעה וכששמעתי את המילים המשובשות מפיו בשפה זרה משום מה פרצתי בבכי כמו תינוקת. שנינו בכינו כל כך הרבה בשבוע ההוא. אבל היום לא היה יום של בכי. זה היה יום של שמחה. יום הולדתה ה- 62 של אביגיל, סבתו של קיין והחברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. זה היה יום שבת בבוקר, השמש זהרה בשמיים וכמעט יכלתי להאמין שהיא מסתכלת עליי מגן עדן ומחייכת את החיוך המהמם שלה. הנחתי את זר החמניות שהבאתי על קברה ובריזה מהים העיפה את שערי הזהוב ורציתי להאמין שהיא שלחה אליי את הרוח הטובה וריח המים המלוח. היא אהבה חמניות ותמיד אמרה לי שהם הצמח הכי אופטימי שיש ולכן הם תמיד מסתכלים לכיוון השמש.
״היי, אבי... יום הולדת שמח. אני מקווה שאת רוקדת לצלילי טינה טרנר שם בשמיים ומקבלת נשיקת יום הולדת ומתנה מוגזמת מג׳ייק. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך... הלוואי שהיית כאן לחבק אותי ולתת לי עצה ולנסות להסביר לי מה עובר במוח של הנכד שלך. אני יודעת שכשאוהבים לא עוזבים אבל... אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר, לא איתו. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך כל כך. זה היה מוקדם מידי בשבילכם, כל כך מוקדם״ הדמעות נתקעו בגרוני והמילים נמוגו על שפתיי כשהן זלגו במורד לחיי.
ידעתי שאני אמורה לשמוח ולחייך בשביל אבי אבל הדמעות היו חזקות מידי. הכל היה חזק מידי.
״יום הולדת שמח, יום הולדת שמח, יום הולדת שמח לאבי... לאביגיל... יום הולדת...״ הבכי התחזק עם כל שורה ולפני שהצלחתי לסיים את שיר יום ההולדת הרגשתי זרועות חזקות נכרכות סביב גופי.
לא יכלתי להתנגד לחיבוק הזה וטמנתי את פניי בחולצת הטי שירט שלו ממררת בבכי כמו פאקינג תינוקת. הוא לא הרפה ממני ונתן לי להרטיב את חולצתו עם דמעותיי ללא שמץ של היסוס. הדמעות יבשו אט אט והבכי הפך ליפחות קטנות שנעלמו אט אט עד שדממה השתררה בנינו. ספרתי עד עשר וזה היה כל הזמן המיותר שהרשתי לעצמי להתרפק עליו לפני שזזתי לאחור. הוא שיחרר אותי ללא מאבק. אף פעם לא נלחם בשבילי, אף פאקינג פעם.
״סליחה״ מלמלתי ונסיתי לנגב את פניי עם כפות ידיי ללא הצלחה יתרה.
״על מה?״ הוא הרים גבה כהה.
״שהרסתי לך את החולצה״ הצבעתי על החולצה בצבע טורקיז כהה שלבש.
הוא הניד בראשו והרים את זר החמניות שנח לרגליו מניח אותו על הקבר לצד הזר שלי. כנראה ששנינו חשבנו על אותו הדבר.
״היי סבתי״ הוא נישק את השיש השחור וצמרמורת חלפה בגבי.
״זה יום ההולדת שלה״ ציינתי למרות שידעתי שהוא יודע בדיוק איזה יום היום.
״כן״ הוא הנהן וירד על ברכיו לפניי הקבר.
הוא עצם עיינים, הניח את כף ידו הפתוחה על השיש הבוהק ואז אמר משהו בשקט. זה לא היה באנגלית והנחתי שזה בעברית, אולי תפילה כי בזה למיטב ידעתי הסתיים הידע שלו בשפה. כשהוא סיים לחשתי- ״אמן״.
הוא סובב את ראשו והביט בי בעיינים כהות ובורקות. הברכיים שלי נחלשו וכמעט צנחתי לצידו על האדמה אבל החזקתי את עצמי בכוח. הבטנו זה בזו בלי לדבר ואז נסוגתי לאחור והתיישבתי על הספסל. הוא קם והתיישב לצידי בקצה המרוחק. היינו כמו שני ילדים שרבו והגננת הוציאה אותם לפסק זמן כדי שיוכלו לחשוב על מה שעשו. זה היה טיפשי אבל לא ידעתי איך להיות עם קיין יותר, זה היה ברור שלא הכרתי אותו וזה ברור שגם אם אכפת לו ממני כרגע יש לו עניינים יותר חשובים שאני לא חלק מהם ושכנראה לעולם לא אהיה חלק מהם. זה צרב לי בלב אבל זו הייתה המציאות של העולם הזה.
״אני מתגעגע אליהם, כל כך״ קולו החרוך קורע את השתיקה שמשתררת בנינו.
״גם אני״ לחשתי והבטתי על ידיו הגדולות שנחו על ברכיו רועדות מעט כאילו הוא מתאפק לא להשתמש בהן.
״הם היו הכל בשבילי, מרגו... הם היו אלו שלימדו אותי לאהוב, שנתנו לי להיות אני. אני... הפכתי לכלום מאז שהם אינם״ הכאב שלו חתך אותי כמו סכין חדה ישר בחזה.
אלוהים... הוא עדיין היה שבור לחתיכות מהאובדן הכבד להחריד הזה.
ידעתי שאני לא אמורה לעשות את זה אבל לקחתי את ידו הרועדת בידי. האצבעות שלנו השתלבו בצורה טבעית ויפיפה וליבי זינק לגרוני. זה היה כל כך דפוק שלא יכלנו לדבר על כלום מלבד הכאב המשותף שלנו. ישבנו בשקט עד שכמעט התחרפנתי והחלטתי להוציא את הנשק הסודי שהבאתי איתי. עזבתי את ידו והוצאתי מתחת לספסל שקית נייר חומה. שלפתי ממנה בקבוק וודקה, בקבוק מיץ תפוזים, כוסות פלסטיק ושני ג׳וינטים.
״אני חושבת שאנחנו צריכים להוריד הילוך״ מלמלתי ומזגתי לכוסות וודקה.
״אני לא שותה או מעשן״ הוא אמר בשקט וגרם לי להרים את ראשי אליו במעט הלם.
הוא זה שגרם לי לשתות בפעם הראשונה, הסיגריה הראשונה שלי הייתה איתו וגם הג׳וינט. הוא היה הילד הפאקינג פרוע, עושה הצרות. הוא שתה, עישן ושם זין על כל החוקים והכללים. לרגע הרגשתי שאני יושבת מול זר מוחלט.
״מ... מה?״ גמגמתי.
״אני לא שותה או מעשן... לפעמים בירה עם אחוז אלכוהול נמוך ולא יותר מזה״ הוא הודה.
״למה?״ השאלה הבעיה נפלטה בלי מחשבה.
הוא העביר יד בשערו הכהה והעבה ועייניו התרוצצו לכל כיוון במבוכה קלה לפני שהביט בי שוב. הלב שלי נעצר לרגע לפני ששפתיו השמיעו קול.
״אחרי שעזבתי לקליפורניה זה הפך להתמכרות. עשיתי דברים הרבה יותר גרועים מג׳ונטים, מרגו. דברים הרבה הרבה יותר גרועים... אני לא... אני נקי כבר כמה חודשים טובים וזהו״ כל מילה נוספות שיצאה מפיו היפה הייתה כמו מכה לבטן הרכה.
הבטתי על הבקבוק בידי, על הכוסות שהדיפו ריח אלכוהול מהנוזל שמילא אותן ועל הג׳ונטים המטופשים. החרא הזה הרס את אמא שלי והרס גם את קיין. התמונה שלו מסטול לגמריי, מתנדנד ברחובות חשוכי אל התבהרה בראשי. לקחתי את הבקבוק ואת הכוסות והשלכתי אותם מעבר לגדר הלבנה. הבקבוק התנפץ והכוסות התגלגלו. לקחתי את הג׳יונטים וקרעתי אותם לחתיכות זעירות בזעם עיוור. זין על התמכרות, זין על אלכוהול, זין על סמים. פשוט זין על החרא המזוין הזה!!!!.
״היי! מה את עושה??״ הוא אחז בידיי שרעדו.
״לא אתה, קיין״ מלמלתי בזעם והבטתי בו תחת עיינים מכוסות מסך דמעות מעוור.
קיין הניד בראשו ומבט עצוב ירד על פניו היפות כמעט מידי.
״כן אני. לא הייתי חזק מספיק, מרג״ הוא הודה בשבר נוראי.
״ממתי אתה לא חזק? מה לעזעזאל הולך כאן?״ שוב הרגשתי כמו ילדה קטנה שמגלה שסנטה קלאוס לא אמיתי או שגיבור העל האהוב עליה הוא רק דמות מצוירת שמישהו המציא.
הוא היה אמור להיות זה שלא מאכזב אותי, הסלע שלי, החבר הכי טוב שלי, הנפש הכי שמחה ומושלמת ביקום. והנה גיליתי שהוא יכול להישבר, להיגמר, להכנע להתמכרות כל כך מכוערת שאנשים חלשים כמו אמא שלי נופלים אליה.
״אני מצטער״ הוא אמר והוא ידע שזה כמו פלסטר על חתך עמוק ומדמם.
״איך עשית לי את זה?״ האנוכיות שיצאה ממני הפתיעה אותי.
״אני... אני לא... מרגו...״ הוא גמגם ונראה אבוד כמו ילד קטן שמחפש מישהו שיציל אותו.
״פאק, קיין״ הפעם אני הייתי זו שמשכה אותו לחיבוק והייתי זאת ששוב בכתה.
אהבתי אותו כל כך. גם כששנאתי את זה, גם כשידעתי שזה כמו רעל בגוף שלי, גם כשהיה לי כל כך קשה. אהבתי אותו ואת הנשמה השבורה ללא היכר שלו. הוא היה ההתמכרות שלי.
הוא החזיק אותי, אחז בי, נשם אותי. הלב שלי השתולל ותחושות שונות ומשונות הציפו את קרביי ונלחמו באלימות כדי להשיג שליטה. מלחמת עולם שלישית בתוך הלב הקטן והשבור שלי. טמנתי את פניי בצווארו והסנפתי את הריח המשכר והגברי שלו עד שהייתי חייבת לנשום כמו שצריך והוא תפס את פניי בידו הגדולה מביט בפניי הרטובות בלי למצמץ. הבטנו זה בזו כמו שאריות מורעבים מביטים על הטרף שלהם רגע לפני שהם מזנקים עליו וקורעים אותו לגזרים. הוא נישק אותי או שאני נישקתי אותו, לא היה לי מושג. הלשונות שלנו רקדו יחד, הטעם שלו, הרכות של שפתיו. אלוהים. לרגע חדלתי מלהתקיים והפכתי לחלק משלם כל כך לא מושלם. הברכיים שלי רעדו, הבטן שלי התהפכה, אש איימה לכלות את כל כולי בלי שום בושה. הנשימות שלי רעדו כשעלינו לשאוף אויר. גם שלו.
״נישקתי את זה ועכשיו זה פאקינג שייך לי״ רוכשניות מצמררת ולוהטת עטפה את קולו לפני שבלע אותי בעודי בחיים שוב.
המילים שלו. המילים שקיוויתי לשמוע כבר שלוש שנים. הייתה שפחה למילים שלו. והייתי שלו.