Our steel hearts

פרק 27

פרק 27-
מרגו-
כשקיין עצר את הג'יפ שלו בחזית הבית שלי גוש של דמעות חנק את גרוני. ידעתי שזה מטופש לבכות, במיוחד בנסיבות הללו אבל לא הצלחתי לשלוט בתחושת חוסר האונים המזעזעת שחלחלה לורידיי. הבטתי על פרופיל פניו ולא הצלחתי לדבר. לא רציתי שזה יגמר ולא רציתי לחזור לבית המפואר שלי שהיו בו את כל האנשים שממש לא התחשק לי לראות כשהאדם היחיד שרציתי להיות איתו עמד להשאיר אותי שוב בודדה, להשאיר אותי על הסף ואז ללכת בלי לקפוץ איתי כשאני כבר בדרך לתהום. פאק.
״אני מצטער״ המילים היו חסרות משמעות וצבע.
״על מה?״
״על שפגעתי בך ועל זה שאני יודע שאפגע בך שוב ושוב״ הוא העביר אצבעות בשערו הכהה בתסכול מחריד.
״להיות שק חבטות זה דווקא מדהים״ גיחכתי ברעד ודמעה מטופשת חמקה וזלגה על לחיי.
מיהרתי למחות אותה. לא רציתי שיראה אותי בוכה ולא רציתי לעזוב אותו. זה היה מטורף. הכל היה יותר מידי מטורף.
״אם אחרי שהכל יגמר עדיין תרצי אותי... אני מבטיח לך שאני אשאר ולעולם לא אעזוב אותך״ אצבעו המורה נחה תחת סנטרי ודחקה בו כדי שאוכל להרים את מבטי ולראות לראות את עיניו.
הן היו כהות ומלאות בסודות וכל כך אהובות. מה שהסתיר ממני והשדים שלו ריחפו מעל תווי פניו הכל כך מוכרים.
״אני ארצה אותך לא משנה מה אז אנחנו יכולים לסגור את זה מעכשיו״ משכתי בכתפיי.
הוא חייך חיוך קטן ועצוב. אפילו החיוך הזה הצליח להעיר בי את כל הדברים. טוב ורע ומותר ואסור.
״קל לך להגיד את זה עכשיו אבל... אני לא בטוח שתחשבי ככה בקרוב מאוד״ הוא נאנח בייאוש והצמיד את מצחו למצחי.
״אין לך מושג על מה אתה מדבר״ מלמלתי ונישקתי אותו.
הוא נישק אותי חזרה שפתיו חמות ומתמסרות ובאגודליו ליטף את לחיי.
״למה אני לא יכול להלחם בזה?״ הוא נאנק.
״כי אי אפשר להלחם באהבה״ ציינתי בפשטות.
הוא עצם את עייניו ואני נישקתי את העפעפיים הסגורים וליטפתי ברכות את עורפו. להרגיש אותו, לגעת בו היה כמו מתנה. מתנה שיכולה להלקח באכזריות בכל רגע נתון. והייתי מוכנה לשלם את המחיר. בשבילו.
״אי אפשר״ להפתעתי הוא הסכים.
״אבל בפעם הבאה שאתה מניח אצבע על מישהי אחרת אני מורידה לך את החבר, ברור?״
המחשבה שאצטרך לעבור במסדרון ולראות אותו שוב עם טרודי בליקוב העלתה בי בחילה וגרמה לעורי לסמור. אין פאקינג סיכוי. בחיים לא.
״מה שעשיתי עם טרודי היה טיפשי... את כבר יודעת איך המוח שלי עובד, מרגו״ הוא נאנח.
״אידיוטי כמו של כל גבר ממוצע״ הנדתי בראשי.
והוא צחק וגם אני. למרות שגוש הדמעות עדיין ישב בגרוני. היה לו צחוק כל כך יפה שובב ומחייה.
״אני צריך לזוז... גיד מחכה לי״ המילים נחתו כמו משקולת על חזי.
״בסדר... אני... אני אלך ו...״
הוא תפס את פניי ונישק אותי. נשיקה ארוכה ומלאת ערגה. הלב שלי הלם מהר מידי.
״נישקתי את זה ועכשיו זה פאקינג שייך לי״ הלחישה שלו העבירה צמרמורת בגופי.
לפני שאפרוץ בבכי או אאחוז בו כמו מטורפת ואתחנן שהוא ישאר כאן איתי פשוט התרתי את החגורה וברחתי מהג׳יפ. לא הבטתי לאחור כשברחתי היישר לבית שרוב הזמן רציתי לברוח ממנו. הכל היה שקט. אבא ומולי כנראה בעבודה ודניקה עסוקה בענייניה. מרפי רצה לעברי מכשכשת בזנבה. נתתי לה אהבה למרות הדמעות בעייני. היא ליקקה את לחיי ועקבה אחריי לחדרי. הופתעתי לגלות את הדלת פתוחה ומישהו שיושב על מיטתי. אית׳ן. הוא היה בטלפון אבל כשנכנסתי הרים את עיניו התכולות מהמכשיר וזרק אותו על המיטה לצידו.
״מה אתה עושה כאן?״
לאית׳ן היה מפתח. הוא ידע את כל הקודים של מערכות האזעקה כמו שאני ידעתי את אלו שלו והיה לי מפתח.
״איפה היית?״ הוא נעמד למלוא גבוהו זרעותיו העבות שלובות על חזהו הרחב.
״אני שאלתי קודם״
״לא באת לבית ספר ואבא שלך טען שישנת אצל אוברי אבל שנינו יודעים שזה שקר, אה?״ הוא נעץ בי מבט מצומצם.
״הייתי צריכה פסק זמן״ מלמלתי.
״פסק זמן עם קיין?״ הוא הרים גבה.
״לא הייתי...״
״בולשיט. הוא לא הגיע היום לאימון ואני יודע בוודאות שאם הוא נעלם ואת נעלמת הייתם ביחד״ הטון שלו היה מאשים, כאילו עשיתי משהו נוראי.
״ואם כן אז מה?״ חיקתי את העמידה שלו עם הזרועות השלובות.
״אז מה??? את פאקינג שומעת את עצמך?? האידיוט הזה פגע בך! הוא מזיין מישהי אחרת! הוא שם עלייך זין אחד גדול!״ אית׳ן חבט בקיר בתסכול וטלטל את המדף שלי כך שכמה פסלי חרסינה עדינים של פיות נפלו לרצפה ונשברו לרסיסים.
״אית׳ן! אתה שובר לי את החדר!״
״על הזין שלי! אני אקנה לך עוד מיליון פסלים מטומטמים כאלה!״ הוא שאג ובתנופה אחת העיף מהמדף ספרים, עוד פסלונים ושני כדורי שלג יפיפיים ברעש נפץ נוראי.
״אית׳ן!!!״ דחפתי אותו אבל זה בקושי השפיע עליו והוא הפנה אליי מבט זועם.
הוא התנשף בכבדות ופניו היו מסכה של זעם טהור ותסכול אגרסיבי. אלוהים.
״מה עשית איתו?״
״זה לא עניינך״ הנדתי בראשי.
״שכבת איתו? לאן הלכתם?״
״לא שכבתי איתו וגם אם כן זה לא עניינך וזה לא עניינך לאן הלכנו ומה עשינו. תפסיק לדחוף את האף שלך לעניינים לא שלך, אית׳ן״ אמרתי בתקיפות והבטתי בעצב בחתיכות של כדורי השלג היפים שלי שנחו על הרצפה.
״את פשוט כזו מטומטמת לפעמים״
״מה אמרת?״
״שמעת אותי! את כזו מטומטמת לפעמים! עד מתי תהיי הסמרטוט רצפה שלו? עד מתי תתני לו לדרוך עלייך כמו שטיחון ותגידי על זה תודה? זה פשוט פתאטי... לחטוף ולחטוף ולחטוף ולהמשיך לחזור לעוד. את טיפשה לגמריי או שאת פשוט חתיכת מזוכיסטית פסיכית!״ הוא גיחך ברשעות ולא היה גרם אחד של אית׳ן שלי בבחור המפחיד שעמד מולי.
״תעוף מפה!״ החוויתי לעבר הדלת הפתוחה.
״למה? קשה לשמוע את האמת?״ הוא משך בכתפיו.
״לא... קשה לי שמישהו שחשבתי שהוא חבר שלי מתנהג אליי בצורה כזו״
״מה את אומרת? אולי הייתי צריך לעזוב לשלוש שנים ואז לחזור לשים עלייך זין, להתנהג אלייך כאילו את פאקינג זבל ואז להזדיין עם האויבת שלך מול העיינים. אולי אז הייתי מעריכה אותי קצת יותר״ הוא הניד בראשו וצחק כמו מטורף.
״אני לא חושבת שאתה יכול להבין את זה, אית׳ן ואני ממש חושבת שכדאי שתלך לפני שזה יצא משליטה״ נסיתי לשמור על טון רגוע למראית עין ולא להתחיל להתחרפן למרות שהייתי קרובה לקצה מסוכן.
״אני מקווה שהוא יזיין לך את הצורה ויזרוק אותך כמו סחורה משומשת... אולי אז תביני עם מי יש לך עסק. למרות שאני חושב שאת תחזרי אליו כמו חתיכת כלבה טובה״.
זהו. פאקינג. זה. ידי נעה במהירות ונחתה על לחיו בקול חבטה שהדהד מקירות חדרי. פניו עפו לצד השני מכוח המכה.
״תעוף מכאן!!!!״ שאגתי.
הוא דחף אותי באלימות הצידה ושעט מחדרי. טריקת דלת המבואה הדהד בראשי. הייתי בהלם. בחיים לא רבתי ככה עם אית׳ן. בחיים לא רבתי ככה עם אף אחד נקודה. האדרנלין שפעם בגופי במהלך הויכוח נטש אותי בבת אחת וצללתי ברעד על ברכיי בין ההריסות והשברים וכיסתי את פניי בכפות ידיי. הדמעות לא איחרו להגיע. בכיתי ובכיתי ובכיתי. עד שאבא הגיע ואסף אותי אליו בחיבוק ולראשונה מזה שנים הרשתי לו. נתתי לו לחבק אותי וללב שלי להשבר לרסיסים.

קיין-
גידיאון חיכה לי בחדרו כשהוא פוסע מצד לצד בחוסר מנוחה. הפעם נכנסתי דרך הדלת בצורה המסורתית ואחותו היידן פתחה לי את הדלת והודיעה לי שהמטורף בחדרו.
״סוף סוף!״ הוא נאנח בהקלה כשנכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת.
״לא הייתי בעיר״ מלמלתי.
״אני יודע ואני גם יודע שהייתי עם מרגו. אל תדאג אנחנו עוד הגיע לחלק הזה אבל עכשיו יש לנו דברים חשובים באמת לדבר עליהם״ הוא הביט בי במבט רציני שגרם לליבי להחסיר פעימה.
״מה גילית?״
״זוכר שאמרת לי שאתה חושד שאבא שלך שילם כסף לבודק התאונות שבדק את התרסקות המטוס של סבא וסבתא שלך כדי שיקבע שזו הייתה תאונה?״
הנהנתי. האיש שהיה חתום על הדו״ח, חוקר התאונות של משטרת מחוז הילסברו, ג׳ק רידל היה כמעט בוודאות מישהו שעבד עם אבא שלי.
״אז היום אבא שלי היה איזה אירוע של מועצת העיירה ודיבר עם אימא שלי על זה. ופתאום אמר את השם של ג׳ק. שאלתי אותו מאיפה הוא מכיר אותו והוא אמר שבריאן סינקלייר והוא חברי ילדות, הוא גדל כאן בסיינט דניאל. בריאן סינקלייר היה זה ששילם לו ולא אבא שלך! זוכר שבדקנו את ההעברות שלו בחודשים שאחרי התאונה וראינו את הצ׳ק השמן שנכנס מסינקלייר? זה התשלום שלו על הטיוח!״ גידיאון דיבר מהר ובהתלהבות.
״ואיך בדיוק נוכיח את זה?״ אני הייתי פחות נלהב.
״אז זהו שאחרי שנזכרתי בזה עלה לי רעיון לבדוק אם הדוח של ג׳ק היה הדוח היחיד של המשטרה בנושא אז פרצתי לארכיון של המשטרה ומסתבר שהמגיעים הראשונים לזירה כתבו דוח ראשוני שנגנז בסופו של דבר וגם אספו ראיות מהזירה שלא מצוינות בדוח של ג׳ק כמו צילומי אבטחה מהאנגר המטוסים ודוח התקינות של המטוס. בדוח של ג׳ק כתוב שצילומי האבטחה בהאנגר נמחקו וזה ממש לא נכון, הם עדיין אצל המשטרה״ גיד הניח יד על כתפי וענן של הלם כיסה את מוחי.
״זה אומר שמישהו מנסה לטייח את זה״ מלמלתי את המובן מאליו.
״פאק, כן... ורוצה לשמוע עוד משהו? הרופא שחתם על דוח הנתיחה לאחר המוות שלהם היה ד״ר ליאו שוורץ שעבד בבית החולים עם לא אחר מאשר ד״ר אריק המילטון״ שמו של אביה של מרגו העביר בי תחושה מרה.
היו מעורבות בזה כל כך הרבה ידיים. זה פשוט הייתה מלכודת מתוכננת היטב שטמנו לאנשים הכי חשובים לי.
״איך קראו לשוטרים שהגיעו ראשונים לזירה?״
״טום אריקסון ומריסה גומז, שניהם עדיין בתחנת טמפה״ הוא ענה בשליפה.
היה לגיד זיכרון צילומי ומוח חד. ולי היה כסף. לא משנה כמה שיחדו אותם אני אוכל לתת להם כפול כדי שיתנו לי גישה לאמת.
״נלך לדבר איתם מחר״ אמרתי בהחלטיות, לא היה זמן לבזבז.
״אני אוציא את המספרים שלהם מהמאגר הארצי. למקרה שלא יהיו בתחנה״ גיד הנהן.
״תודה, גבר״ שלחתי לעברו חיוך מלא הכרת תודה.
״אין בעד מה... מגיע למניאקים האלו להירקב מאחורי סורג ובריח על מה שעשו בגלל תאוות בצע״ הוא הנהן.
והוא צדק. מגיע להם. האמת לא נשארת בצללים לנצח, לא אם זה תלוי בי.