אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 5

קולטון:

——

טריגר⚠️ – פגיעה עצמית❕️❗️

ישבתי מול החוקרת ובחנתי אותה. "אני יכול לפחות לעשן או משהו?" שאלתי והיא הנידה בראשה.
"למה אני בכלל כאן?"
"אתה רדפת אחרי ילדה קטנה ברחוב עם סכין ואקדח."
אני נשבע שאני ארצח את קים.
מה היא חשבה שהיא עושה?
החוקרת בחנה אותי בתאווה ונשכתי את שפתיי. "את רטובה?" שאלתי בקול שקט, עמוק וצרוד.
"אני.. אמ-"
"כי אני יכול לזיין אותך, אבל בתמורה את תצטרכי לשחרר אותי."
"למה שארצה שילד בן שבע עשרה יזיין אותי שיש לי בן זוג בבית?"
"למה שילד יתום בן שבע עשרה שההורים שלו עבדו באף-בי-איי ירצה לרצוח ילדה יתומה שגרה איתו באותו בית?"
"לא יודעת. תגיד לי אתה." לעזאזל אם השוטרת הזאת.
נעצתי מבט בעיניה והידקתי את לסתי. "אני לא יכול לענות כי לא רציתי בזה."
"אז למה אתה מרוח בדם?"
"כי ירו בי!" נהמתי בזעם.
מה המזדיינת הזאת רוצה ממני?
"שוטרים לא ירו בך סתם ואני בטוחה שהילדה המתוקה שהתקשרה לא-" מתוקה? היא פאקינג מפלצת. "לא מה?" מבטה היה נעוץ בנקודה מאחוריי וסובבתי את מבטי.
קים עמדה שם ביחד עם השוטרת שליוותה אותה הביתה, עם דמעות בעיניה.
"קים, נכון?" החוקרת שאלה.
"כן. אני.. הוא לא באמת ניסה לרצוח אותי, אנחנו פשוט רבנו ממש ונבהלתי וגם רציתי לנקום בו אז-"
"אז התקשרת למשטרה סתם?" החוקרת נאנחה וקים הנהנה. "אני מצטערת."
"אל תגידי סליחה לי. תגידי סליחה לו."
"אני מצטערת, קולט."
"זה.. בסדר," לא. זה לא בסדר. אבל אני אומר את זה בשביל שהחוקרת המזדיינת תשחרר אותי.

יצאנו מתחנת המשטרה ותפסתי את קים מגרונה.
"חתיכת מטומטמת! את מבינה בכלל מה עשית?!"
"אני מצטערת," היא לחשה עם דמעות בעיניה. "לכי תזדייני." נהמתי ושחררתי אותה.
נכנסתי לרכב שלי ושל ריס והוא בחן אותי. "מה אתה רוצה?"
"יש לך מזל שאני חבר מספיק טוב בשביל שאדאג שינקו שם, אם דומיניק היה יודע היית מת עד עכשיו."
"לא ראינו את דומיניק חודש וחצי." מלמלתי בזעף.
אני מדבר עם דומיניק פעם ביום, אבל הוא אף פעם לא הסביר לי למה הוא בא יותר לבית יתומים.
מבטי ננעץ באלה שחייכה אליי במראה האחורית וליקקתי את שפתיי. "מה שראית שם.. זה לא הלחיץ אותך יותר מדי, נכון?" היא התכוונה לענות אבל קים נכנסה לרכב וטרקה את הדלת.
אלה חיבקה אותה וגלגלתי עיניים.
אני בסך הכל הגנתי עליה, אבל יצאתי כמו המפלצת. איך אני תמיד המפלצת והיא תמיד הנסיכה הקטנה והמתוקה?
נעצתי בה מבט דרך המראה והיא התחילה לבכות.
מה יש לה?
"אני שונאת אותך." היא לחשה לי והנהנתי. "גם אני אותך, קים."
"לא, לא קולטון. אני ממש שונאת אותך, יותר מששנאתי כל אחד בחיים שלי-"
"כן? יותר מאת גידא-"
"תשתוק," היא לחשה. כמעט התמוטטה מרוב בכי.
"תפסיק עם זה."
"להפסיק עם מה, קים? אני לא היחיד שיצא כאן לא בסדר? את לקחת חלק די גדול בזה! את הזמנת לי משטרה."
היא השתתקה וחוץ מבכי שקט לא שמעתי הרבה עד שהגענו לבית יתומים והיא ברחה למעלה.
לא אכפת לי כבר מה היא תעשה או לא, נמאס לי מהמשחקים הילדותיים שלה.
נכנסתי למטבח ובחנתי את מיה. "איפה רוז?"
"היא נסעה לבית שלה לקצת, אני לא בדיוק יודעת.."
"היא לא גרה איתנו כאן?"
"כן.. פשוט אבא שלה לא מרגיש טוב או משהו," העברתי את ידי בשיערי ונאנחתי. "אתה בסדר?" היא שאלה ובחנה אותי.
"לא." נאנחתי. "אני לא מבין איך היא יכלה להזמין לי משטרה. זה גם לא שבאמת ניסיתי לרצוח אותה או משהו, סתם הייתי עצבני."
"לפעמים-"
"לא לפעמים, בסדר? נמאס לי ממנה," אמרתי. בלעתי את רוקי כי ידעתי שזה שקר.
פשוט שנאתי את זה שהאישה שלי. זו שאתמול נישקתי וסימנתי עליה טריטוריה, הילדה הקטנה והמתוקה הזאת לא צריכה להתנשק עם בנים.
הם יפגעו בה.
ואני היחיד שיכול פאקינג לפגוע בה.
"אני אעלה למעלה.." מלמלתי ועליתי למעלה.
נכנסתי למלתחות וקים ישבה בפינת החדר שגם מרוח סביבה.
בלעתי את רוקי.
"את במחזור או משהו?" היא לא ענתה לי. היא נראתה.. עייפה. "בחייך קים, תספרי לי.. מחזור זה טבעי."
בחנתי אותה.
האמת שהיא הייתה נראית מוטשת. התיישבתי לידה. הנשימות שלה היו קצרות ומהירות, היא הזיעה והייתה חיוורת.
"קים? קטנטונת?" בחנתי אותה והיא בלעה את רוקה. "לא, אידיוט." דמעות זלגו מעיניה ונפלו על הרצפה.
"אל תספר לאף אחד," היא מלמלה בקושי. קולה היה חנוק. 
רק אז נפל לי האסימון. היא לא במחזור. היא פוגעת בעצמה. 
הרמתי אותה מהרצפה ופתחתי את הברז. שטפתי את ידיה ונישקתי את הלחי שלה. "את בסדר?" שאלתי ובחנתי אותה.
"כואב לי,"
"כן, אולי כי חתכת את עצמך." לחשתי לה והיא נצמדה אליי. "את לא יכולה לעשות את זה עוד פעם." אמרתי. "אני אכעס עלייך אם תעשי את זה עוד פעם."
"אתה תמיד כועס עליי, לא אכפת לי." לחשה וכמעט נפלה מרגליה.
תפסתי אותה ונאנחתי. "את צריכה לנסוע לבית חולים, איבדת הרבה דם."
"אני בסדר," היא אמרה ונאנחתי. "אני לא שואל אותך. אנחנו נוסעים-"
"אם ניסע נצטרך לספר ל-"
"אז נספר! את יכולה למות כאן." היא הנידה בראשה. "אני בסדר," לעזאזל איתה.
שתפסיק פאקינג לשקר.
"בסדר.. אבל תישארי כאן. אני אלך להביא דברים בשביל לחבוש לך את זה." היא הנהנה ועזרתי לה להתיישב על הרצפה.
היא בחנה אותי בזמן שיצאתי מהמלתחות ונכנסתי לחדר של מיה.
הוצאתי משם כמה תחבושות ושיצאתי מהחדר שלה נתקעתי באלה. "לאן את הולכת?" שאלתי ובחנתי אותה.
את החיוך המתוק שלה, העיניים הזוהרות והנוצצות שלה.
אני רוצה לנשק אותה.
"מיה ביקשה שאביא משהו מהחדר שלה. איפה קים?"
"מתקלחת," היא הנהנה והתכופפתי.
הסנפתי את הריח שלה. "יש לך ריח טוב, אלה."
"תודה." היא הסמיקה. "אתה נראה טוב," חייכתי אליה והעברתי את שיערה אל מאחוריי אוזנה.
"את יודעת, יום יבוא ואני אנשק אותך ללא הפסקה."
"אולי.." היא השפילה את מבטה לרגליה. "מה?"
"אני לא.. אמ.. מרגישה טוב," היא זייפה שיעול ובחנתי אותה. "אלה. זה אני."
"אני לא מרגישה אותו הדבר אליך, קולט.. וגם זה בטח יהרוס את החבורה אם יהיה בינינו משהו." היא משקרת, אבל לא היה לי כוח להתווכח איתה.
הנהנתי וחזרתי למלתחות.
קים בחנה אותי, עיניה מוצפות דמעות.
התקרבתי אליה.
"אם אני אגלה שעשית את זה עוד פעם את תצטערי על זה."
"די, קולט.. אני עייפה." היא לחשה בשקט.
חיטאתי את הפצעים בידה וחבשתי אותם. "תביא לי סווטשירט בבקשה," היא אמרה ובהתה בי.
"איפה יש לך?"
"תביא לי שלך. אני צריכה שזה יסתיר את זה," הנהנתי.
"חכי כאן רגע."
הלכתי לחדר שלנו ובחנתי את אספן ששוכב על במיטה שלו ובוחן אותי. "איפה היפהפייה הקטנה?"
"היא שלי." אמרתי והוצאתי סווטשירט שלי מהארון.
"ועוד פעם אחת תחשוב עליה בצורה מינית אתה מת, אספן."
"מי אמר שחשבתי עליה בצורה-" הידקתי את לסתי והוא הנהן. "אני מצטער,"
"לך תזדיין." נהמתי ויצאתי מהחדר.

חזרתי למלתחות ובחנתי את קים שישבה על הרצפה עם דמעות בעיניה. "כואב לי," היא בכתה ונאנחתי.
התיישבתי לידה ועזרתי לה להתלבש בסווטשירט.
הרמתי אותה עליי וחיבקתי אותה בחוזקה.
נישקתי את מצחה וחייכתי אליה.
"את גיבורה, קטנטונת. הכל בסדר." ליטפתי את ראשה וחייכתי אליה.
"אני צריך לנקות כאן, מפלצת קטנה. רדי למטה, אני אנקה." היא הנהנה וירדה ממני. "אני.. אתה לא תספר לאף אחד, נכון?"
"לא." לחשתי וחיבקתי אותה. "אף פעם."
היא בחנה אותי ושחררתי אותה.
היא משכה באפה ויצאה מהמלתחות. לעזאזל, היא חמודה כל כך.