אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 62

טוב, אז לפני שתתחילו לקרוא, אני רוצה רגע לעשות לכן סדר עם הילדים של כל הזוגות ולמי יש או אין קשר דם💗

כל צבע מסמן קשר דם שונה, למשל דומיניק, מיה ולאונרדו אחים ואיידן בן דוד שלהם אז ארבעתם בצבע כחול.
רוז וג'יימס אחים אז שניהם בצבע סגול.
הילדים הם שילוב של שני הצבעים, במידה ולשניים יש את אותם צבעים / חצי מהצבע, יש ביניהם קשר דם.
למשל לוסיאנו וקייד הם חצי סגול וחצי כחול, כך שהם קשורים גם לטוני, שון וגם לג'ולייט (וגם לשאר, כמובן).
מי שלא מסומן (בצבע שחור), זה אומר שאין עוד מישהו שקשור אליו בקשר דם בשאר הבוגרים בסדרה.
סופיה ואית'ן ≠ אחים.
מיה וג'יימס ≠ אחים.
ג'ולייט וטוני ≠ בני דודים!!!!
(≠ זה לא לאנשים שלא הבינו💗)

———

קים:

יצאנו מהבית חולים, מלא פפארצי ואנשים שמחכים לראיין אותי ואת קולטון.
מספר האנשים שרצו לראיין אותנו רק גדל אחרי כל השמועות שהופצו. "מיס הרננדז-"
"קולט אני מפחדת," לחשתי לו והוא הצמיד אותי אליו ונישק את ראשי. "קולטון יש לך משהו להגיד על-"
"אין תגובה ועדיף לכולכם לעוף מכאן עכשיו." הוא נהם והרים אותי עליו. "אפילו חופש הביטוי שלה הוא לוקח לה," הוא הסתובב בזעם ונעצתי בהם מבט. התכווצתי שהם התנפלו עלינו וקולטון הסתובב בחזרה והלך לרכב שלו.
הוא חגר אותי ונכנס לרכב גם. "אני שונא אותם." הוא נאנח ונישק אותי.
הוא התחיל לנסוע וליטף את הירך שלי בזמן שהתקשר למישהו. "כן קולט?" קולה של ליזי נשמע וגלגלתי עיניים.
"זה לא הגיוני, ליז. הם רודפים אותנו. אני ארצח אותם אם הם לא יעזבו אותנו, ואני פאקינג רציני. שלא ינסו אותי."
"קולטון, תירגע." היא אמרה והוא הניד בראשי והידק את אחיזתו בהגה.
"אל תגידי לי להירגע! הם מאשימים אותי באונס! שאני פוגע באישה היחידה שאני אוהב." היא נאנחה והוא נהם בזעם. "אם עד מחר בבוקר כל הכתבות האלה לא יורדות, חבל על כל האנשים שיהיו בתחנה."
"אתה מאיים על שוטרת, קולטון. תיזהר במה שאתה אומר." הוא העביר את ידו בשיערו.
הוא לא ניסה להסתיר את הזעם שלו וקצת פחדתי מזה.
באמת פחדתי.
התכווצתי בכיסא והוא העביר את מבטו אליי. "מה קרה?"
"כלום. אני אוהבת אותך." אם הייתי מספרת לו שהוא מפחיד אותי, הוא היה מאבד את זה.
הוא חייך אליי וליטף את הירך שלי. "תגיעו לתחנה, שניכם בבקשה, קולטון."
"לכי תזדייני, ליזי." הוא ניתק ובלעתי את רוקי.
ראיתי הרבה פעמים את קולטון זועם, אבל עכשיו הוא לא סתם זועם הוא מזועזע ואש בוערת בעיניו.
מפחיד אותי להסתכל עליו. באמת מפחיד אותי.
לאחר נסיעה שקטה שערכה כשתיים עשרה דקות, הגענו הביתה ומיהרתי לחדר שלנו. הוא בא אחרי ובחנתי אותו. "הכל בסדר ירח שלי?" הוא שאל והוריד את החולצה שלו. הנדתי בראשי והוא בחן אותי בבלבול והתקרב אליי. הוא התיישב לידי והתרחקתי. "אתה קצת-"
"מפחיד אותך? אני יודע, קים." הוא תפס אותי וחיבק אותי. "אני מצטער," הוא לחש ונישק אותי. בהיתי בעיניו והוא העביר את שיערי אל מאחורי אוזני.
"אני פשוט.. אתה הלחצת אותי עם התגובה שלך.. האיומים ו-" הוא הנהן ונישק אותי עוד פעם. "אני יודע. אני מצטער על זה ירח שלי." הנהנתי והוא חייך והשכיב אותי על המיטה. הוא נשכב לידי. "מה עם החברות שלך?" כיווצתי את מצחי וגיחכתי. "אתה מתכוון לאליסון ומריה?"
"נראה לי. הן אלו שבאו לבקר אותך?" הנהנתי.
"דבר ראשון, קולטון. אתה החבר היחיד שלי. כל השאר סתם כלבים. דבר שני, הן רק רצו להשיג מידע על מה שקרה לי בשביל לרכל על זה בשכבה." בוא כיווץ את מצחו והנהן. "אתה לא תבין." אמרתי ונאנחתי.
"אני חושב שכדאי שאני אלך מחר לתיכון. אתה יכול לבוא גם, המאמן צריך עזרה ואני בטוח שהוא ישמח שתעזור לו. וככה אתה גם תוכל לארח לי חברה," הוא גיחך והנהן. ג'ולייט התפרצה לחדר וטוני אחריה.
"הוא אודף אאי!" היא צרחה ועלתה על המיטה שלנו.
היא חיבקה את קולטון והוא נאנח וחיבק אותה. "הוא איסה לאאת לי את בלי." היא התחילה לבכות וקולטון נישק את מצחה ונעץ מבט זועם בטוני. "אני אק אסיתי לאבק אותה,"
"את בלי?" שאלתי ובחנתי אותו. הוא הניד בראשו. "את אולייה," הנהנתי וג'ולייט התרחקה מקולטון והלכה לטוני עם דמעות בעיניה. הוא חיבק אותה ונישק את הלחי שלה.
היא חייכה אליו והוא לחש לה משהו.
היא הנהנה והוא נישק את מצחה. "אנאנו אולים לשאק באוס." קולטון ואני הנהנו וחייכתי אליהם. "ביי אולטון," ג'ולייט אמרה והם יצאו החוצה. קולטון בחן אותי והצמיד את שפתינו.
הוא נישק אותי בעדינות, ינק את שפתיי לפיו וליקק אותי.
הוא עלה מעליי מבלי להפריד את שפתינו והוריד לי את המכנס והתחתונים. "קולטון, אנחנו לא.. אני לא רוצה עכשיו, טוב?" הורדתי אותו ממני והוא בחן אותי והנהן. הוא היה נראה מבואס, אבל הוא הבין אותי. "אני מפחדת." לחשתי לו והוא הנהן וקם מהמיטה.
"אתה כועס כי אני מפחדת לשכב איתך?" שאלתי בזעזוע ובחנתי אותו. הוא לא ענה והלך לכיוון חדר הארונות. "אתה פאקינג צוחק עליי, קולטון?" הלכתי אחריו ותפסתי אותו. "אני כועס כי את מפחדת שאני אאנוס אותך!"
"מי אמר את זה?!"
"אני רואה את זה בעיניים שלך!" הוא צעק והתרחקתי ממנו. הוא בחן אותי והעביר את ידו בשיערו. עיניו נצצו והלכתי משם.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה עם דמעות בעיניי.
גם אם אני כן חושבת ככה, על אף שאני לא, לפחות לא במודע. הוא באמת חושב שלצעוק עליי יעזור?
בלעתי את רוקי ונכנסתי למפקדה. לאונרדו, דומיניק ואית'ן סובבו את המבטים שלהם אליי ומצמצתי מהר. "אני.. אני- אממ.." הרגשתי עוד דמעות בעיניי, אחת זלגה על הלחי שלי ובלעתי את רוקי.
לאונרדו התקרב אליי וחיבק אותי. "מה קורה?" הוא שאל בשקט ובכיתי. הוא נישק את ראשי ויצאנו מהמפקדה.
"קים?" מבטי ננעץ בקולטון, זועם וכועס והתכווצתי.
לאונרדו הסתובב והלך אליו בזעם. לא ראיתי מה קרה. אבל הוא שניהם היו כל כך כועסים.
קולטון זעם בכל המחשבה שלי. עכשיו גם אם זה לא היה אמיתי ולא חשבתי את זה לפני, עכשיו אני כן חושבת. זאת אומרת, הוא יכול לעשות את זה. כל גבר יכול לעשות. אם אבא שלי עשה את זה בן הזוג שלי בטוח גם יכול לעשות את זה.
בלעתי את רוקי שלאונרדו התחיל לצעוק אבל לא שמעתי מה הוא צעק לא הייתי מרוכזת בריב הזה.
ברחתי למעלה וסגרתי את הדלת בחדר שלי ושל קולטון. הלכתי לחדר ארונות והוצאתי משם בקבוק וודקה. פתחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו לגימה ארוכה.
עוד אחת ועוד אחת רק בשביל שארגיש טוב יותר, או בעצם לא ארגיש כלום. טעות גדולה, כנראה שגדולה מאוד כי כשאני פוקחת את עיניי אני רואה את קולטון מדבר עם הרופא הפרטי שלנו, שאני על הספה וניקול יושבת בקצה, הקרסוליים שלי מונחות עליה.
טפטוף מים גורם לי לרצות להיאנח. למה זה לא מפסיק?
הרמתי את ידי לשפשף את ראשי ושמתי לב לתחבושת ואז העברתי את מבטי ליד השנייה. גם היא חבושה ואני מחוברת לאינפוזיה ביד הזו. בלעתי את רוקי והעברתי את מבטי לריס שעומד מעליי ובוחן את הצלקות שלי בקפידות. הוא אפילו לא שם לב לכך שאני ערה. אולי באמת כדאי שאחזור לישון. אני עייפה ואין לי כוח לאף אחד בבית הזה. בעיקר לא למבטים המרחמים של כולם וה-"יהיה בסדר, את תראי" שכולם אומרים.
לא יהיה בסדר. מי שאומר את זה זה שקר מוחלט. אם היה אמור להיות בסדר לא הייתי תקועה בתקופה הזאת כל כך הרבה זמן. אם אלוהים היה אמור לדאוג לכולנו, אז כנראה שאני לא חלק מכולם, כי לי הוא לא דואג. הוא לא אוהב אותי. אני בסך הכל מישהי מיותרת בעולם המחורבן הזה.
העברתי את מבטי לקולטון. הרופא כבר הלך ושמתי לב לכדורים שהוא מחזיק בידו, אבל זה לא היה משכחי כאבים. זה היה משהו אחר. ניערתי את ראשי ועצמתי את עיניי. "הוא הביא לה כדורים נגד דיכאון, אבל אני לא בטוח אם אני רוצה שהיא תיקח אותם. היא לא תרצה בעצמה." מי הוא שיחליט אם אני רוצה או לא?
זו בחירה שלי אם לקחת אותם או לא. אני ילדה גדולה. אני יכולה להחליט בעצמי.
"אתה תצטרך לשאול אותה, זה לא תחת בחירתך." ריס אמר. ניקי התחילה ללטף את הרגל שלי בעדינות. השתדלתי לא להתכווץ. אני שונאת שנוגעים בי שם. "ניקי אל תיגעי בה שם, היא שונאת את זה. זה מקום מאוד רגיש אצלה והיא תתעורר בגלל זה." קולטון אמר. "אה, סליחה." הרגשתי את ידו של קולטון על ראשי. "אני אוהב אותך, קים. אני מצטער, בסדר?" הוא נישק את הלחי שלי והשתדלתי לא להתרחק. לא רציתי שידע שאני ערה.
לא רציתי שידע שאני חיה בכלל. אם היה לי אופציה למות ולהיעלם עכשיו הייתי עושה את זה. גם אם זה היה אומר שהייתי צריכה לחתום עסקה עם השטן שאומרת שאני מגיעה לגיהינום ונשרפת מהאש החמה שבטח יש שם.
לא רציתי להיות כאן וכרגע גם שנאתי את התחושה של המגע של קולטון על גופי.