אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 64

קים; 18
קולטון; 22
—————

קים:

נכנסתי לחדר של קולטון בבית חולים, ליבי פעם בחוזקה.
דמעות מילאו את עיניי שהקול הצורב של המוניטר מילא את אוזניי.
"לא! לא!" צרחתי בבכי.
שפתיי רעדו ובכיתי בחוזקה.
לא רק השפתיים שלי רעדו, כל גופי רעד. הרגשתי את הדם שלי קופא בוורידים שלי שמבטי ננעץ בו.
באהבה הכי גדולה של חיי על מיטת בית חולים בלי דופק.
דומיניק משך אותי ונצמדתי אליו, הוא עטף אותי בזרועותיו. "אני מצטער," הוא לחש ונישק את ראשי.
בכיתי והנדתי בראשי.
הוא היה אדיש מדי וזה גרם לי לתהות מה קורה.
"איך זה קרה?! מה קרה לו!" שאלתי. צרחתי.
התרפנתי לגמרי מהמחשבה על כך שהוא.. מת?
לא. הוא לא יכול למות. הוא צריך להישאר כאן. איתי. הוא הבטיח.
"אתה עשית את זה?! אתה- מה קרה לו דומיניק?! למה הוא-" גופי רעד והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי. "קולטון," בכיתי והתקרבתי אליו.
ליטפתי את הלחי שלו.
בהיתי בו.
הוא כל כך חיוור שזה כואב. נישקתי אותו וליטפתי את שיערו. ראיתי אותו כל כך מטושטש מרוב דמעות.
ליבי התפרק לחלקים, יכולתי להרגיש אותו נסדק ונשבר.
מתנפץ לגמרי. שפתיי רעדו ונישקתי אותו עוד פעם.
"אתה לא יכול.. קולטון זה-" התחלתי לבכות וחיבקתי אותו בחוזקה.
"אני אוהבת אותך," לחשתי לו.
"זה לא הגיוני שאתה.. שאתה מת," קולי היה חנוק. לא הייתי מסוגלת.
לא יכולתי לסבול את המראה הזה.
את הלב שלי נשבר לשניים. לא יכולתי להיות כאן יותר.
"בבקשה תיפקח את העיניים שלך. אתה לא יכול לעזוב אותי כאן לבד.. אני צריכה אותך כאן. אני אוהבת אותך."
"קים," דומיניק משך אותי ממנו וחיבק אותי בחוזקה. ניסיתי להתנגד אבל הוא היה חזק מדי. לא הצלחתי.
"דום.. אני.. אני לא יכולה לחיות בלעדיו. אני החזקתי מעמד בגללו! אני עדיין כאן רק בגלל שהוא כאן! הוא לא יכול להיות מת," התנגדתי לאחיזתו ודחפתי אותו ממני. ראשי היה מסוחרר, חוץ מהמוניטור לא היה כאן רעש קטן, חוץ מדפיקות הלב שלי כמובן, שפעמו והרעישו. גרמו לליבי להתכווץ.
דום בחן אותי ונאנח. הוא העביר את ידו בשיערו.
"זה בגללך! אתה היית זה שהכרחת אותו לצאת למבצע האידיוטי הזה!"
"תירגעי. זו לא אשמתי. הוא לא נפצע ב-" לאונרדו נכנס עם סקרלט לשם ומיהר לחבק אותי בחוזקה. הייתי צמודה אליו.
בוכה.
כמה זמן מאז שהוא מת? יש עוד סיכוי להציל אותו אם אתחיל לבצע עיסויים?
דומיניק ניתק את המכונה והנדתי בראשי.
לאונרדו הצמיד אותי אליו וצרחתי לחזהו. "אני לא רוצה! אני לא רוצה להיות כאן בלעדיו לאונרדו!" ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא התנגד לי.
"את בסדר?" קולו היה שקט. הוא ידע את התשובה.
הנדתי בראשי והוא נאנח.
מבטה של סקרלט ננעץ בקולטון מאחוריי והפך מבולבל.
הסתובבתי.
אולי כל זה רק התקף או חלום?
אבל לא.
הסתובבתי וקולטון עדיין היה שם, שוכב, חיוור. מת.
החזרתי את מבטי לסקרלט.
היא הייתה פאקינג זועמת שמבטה ננעץ בידה של לאונרדו מסביב למותני.
עדיין הייתה לי תחושה שהיא לא אהבה אותי כל כך, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה.
"אני צריכה ללכת, בסדר? אני לא מסוגלת להיות כאן, אני מצטערת." נשכתי את שפתיי בחוזקה והסתכלתי בפעם האחרונה על קולטון. אין שום מצב בעולם שאהיה מוכנה להסתכל עליו עוד פעם ככה.
"אני אסיע אותך. לאן את רוצה שנלך?"
"הביתה." אמרתי והשפלתי את מבטי. הדמעות עדיין מילאו את עיניי. רציתי להקיא ולצרוח.
רציתי למות.
אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לחיות כאן בלי קולטון.
לאונרדו הרים אותי עליו ושמתי את ראשי על כתפו. בכיתי והוא ליטף את גבי.
"בואי סקאר," הוא לחש והיא באה אחרינו.
לאונרדו הושיב אותי במושב האחורי וגם את ואל שם בכיסא שלה ונישק את מצחה. אפילו לא שמתי לב אליה עד עכשיו.
עצמתי את עיניי והרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי רגע לפני שנרדמתי. שקעתי בשינה עמוקה שקיוותי שאף פעם לא אקום ממנה.
לא רציתי להיות כאן יותר.
אף. פאקינג. פעם.