אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 66

קים:

יצאתי החוצה.
האור מהשמש גרם לליבי להתכווץ.
קולטון.
השמש שלי.
האיש האהוב עליי בעולם מת.
הוא לא כאן יותר. אני אף פעם לא אראה עוד פעם. וזו הייתה התחושה הכי רעה שהרגשתי אי פעם.
זה הרגיש כאילו הלב שלי נחצה לשניים. זה הרגיש כאילו העולם נהיה אפור וריק. לא היה לי אכפת מכלום. נשארתי כאן רק בגלל שני דברים.
הדבר הראשון היה שיש יצור קטן בבטן שלי שחצי מהתורשה שלו היא של קולטון, הדבר השני היה כי אתמול בלילה חלמתי שהוא מבקש ממני לא לפגוע בעצמי או לנסות להתאבד. הוא הבטיח לי שנתחתן.
אני מקווה שהוא לא שיקר לי. זו הסיבה היחידה שאני כאן.
הרגשתי מישהו שם את ידו על מותני והסתובבתי במהירות. בהיתי בלאונרדו והוא חיבק אותי. "חשבתי שאתה זה הוא," מלמלתי והתחלתי לבכות עוד פעם.
נצמדתי אליו והוא הרים אותי עליו. "תקשיבי, אני יודע שזה קשה-"
"אני בהיריון ממנו." אמרתי וקטעתי אותו. הוא בחן אותי בבלבול ובהה בי.
"אני התכוונתי לספר לו באותו היום, אבל.. דומיניק התקשר ו-" התחלתי לבכות והוא נאנח ולא אמר כלום. הוא ליטף את גבי ונישק את מצחי. הוא נשך את שפתיו ובהה בי. "תלכי להתלבש ונצא לנקות את הראש." הנהנתי.
עליתי למעלה ויכולתי להישבע ששמעתי את קולו של קולטון מהחדר של דומיניק ורוז. ליבי החל לפעום בחוזקה.
רצתי לשם ופתחתי את הדלת. רוז בחנה אותי. "איפה הוא?!" צרחתי. "איפה הוא, רוז? הוא פה? אני נשבעת ששמעתי אותו." דומיניק יצא מהמקלחת ובחן אותי. הוא נעץ בי מבט ובלע את רוקו. בחן אותי בדאגה. בחן אותי כאילו אני מוזרה. "הוא לא כאן, קים. את צריכה לקבל את זה." הנדתי בראשי.
הוא לא מת מבחינתי. הוא לא מת. אני אף פעם לא אתן לו למות.
אני לא אקבל את זה אף פעם.
"קרטר יהיה בלוויה?" הוא הנהן ובלעתי את רוקי. "אני הולכת, דום, אם אני אגלה שבגללכם הוא מת אני אשנא אותכם לנצח." אמרתי והסתובבתי לצאת משם תוך כדי שהוא מלמל, "אני יודע."
הנהנתי והלכתי לחדר שלי. "מה אתה עושה כאן, ג'ואי?!" שאלתי בזעם ולקחתי ממנו את הכרית של קולטון. הוא התחיל לבכות ונאנחתי והרמתי אותו עליי.
לא התכוונתי שהוא יבכה, פשוט לא רציתי שהוא יגע בכרית שלו. קיוויתי שהריח שלו ישאר שם לנצח, שזה ישאר שלי לנצח.
"סליחה, אני פשוט קצת עצובה."
"למה?" הוא שאל ובחן אותי. "כי דוד אולטון עשיו בשמיים?"
"כן," קולי היה חנוק ועיניי התמלאו דמעות עוד פעם.
"דוד אולטון אוהב אותך." הנהנתי והדלת בחדר נפתחה. בכל פעם שהיא נפתחת אני מקווה שזה יהיה קולטון, אבל זה לא הוא. זה אף פעם לא הוא. זה אף פעם לא יהיה הוא.
ליבי התכווץ ושפתיי החלו לרעוד עוד פעם.
נשכתי אותם.
לא רציתי שהם ירעדו ככה.
"מה אתה עושה כאן ג'ואי?" ריס שאל. "אני מיגעגע לדוד אולטון,"
"גם אני.. אבל אתה זוכר מה אמרנו?"
"שהוא שומר עלינו מלמעלה," ריס הנהן.
"את ממש חכם חבר קטן." הוא נישק את הלחי שלו וחייכתי.
הלכתי לחדר ארונות ולקחתי את הסווטשירט השחור האהוב על קולטון. לבשתי אותו ושמתי את ידיי בתוך הכיסים שלו.
נשמתי את הריח שלו ודמעות עקצצו בעיניי עוד פעם בזמן שליטפתי בעדינות את הבטן שלי. יש לי שם ילד קטן, מקולטון, לעזאזל. והוא אף פעם לא יזכה לראות אותו, הוא לא יזכה לבחור לו שם או לחבק אותה. עיניי התמלאו בדמעות עוד פעם.
אני לא מסוגלת לזה יותר.
יצאתי מחדר הארונות ובחנתי את לאונרדו שעמד עם ולנטינה בקצה החדר עם סקרלט ההריונות.
התקדמתי לעברם ולאונרדו חייך אליי חיוך מנחם. גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת החוצה.
"אני לא עושה את זה יותר!" שמעתי את קולו של קולטון עוד פעם.
את מדמיינת קים. רק מדמיינת. אמרתי לעצמי, אז למה בכל זאת המשכתי ללכת לכיוון חדר של דומיניק ורוז? למה הרגשתי שהוא באמת שם? שאם יכנס לשם הכל יסתדר?
ניסיתי לפתוח את הדלת והכל השתתק. לא היה שם אף אחד חוץ מרוז וקייד. מה ציפית, קים? שאלתי את עצמי ורוז חייכה אליי. נאנחתי ויצאתי משם. ולנטינה חיבקה את רגלי. "אל איבכי," היא אמרה וחייכתי אליה. "מותר לה לבכות ולנטינה," סקרלט אמרה ולאונרדו הרים אותה עליו.
"אני בינה אמה אוטון אוהב אואך.. את יפה האי בלם, אבל אק אאי מא," גיחכתי והסמקתי. מעניין אותי אל הילדים הקטנים מבינים מה קורה, אם הם מבינים שהוא מת. שהוא לא כאן יותר והוא אף פעם לא אהיה.
"תודה ואל." חייכתי אליה והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני.
לאונרדו משך אותי אליו ונשק לראשי.
הוא חיבק אותי בחוזקה וחייכתי אליו. "אני חושבת שאולי כדאי שנלך," לחשתי והלכתי לכיוון המדרגות.

♡♡♡

הלוויה נגמרה, והתיישבתי ליד הקבר שלו, כך גם ריס ואלה. לפי מה שהבנתי ג'ואי עם רוז ודומיניק.
"אני אוהבת אותך." לחשתי, כאילו הוא באמת יכול לשמוע אותי. העברתי את אצבעותיי על הקבר.
כולי רעדתי. לא האמנתי שאני יושבת כאן. איך אפשר לשבת כאן? איך אפשר להאמין שהבן אדם היחיד שאי פעם אהבת לא כאן יותר?
"גם אני." אלה אמרה ואחריה גם ריס.
"אתה היית היחיד שאהבתי תמיד," דמעות עקצצו בעיניי וריס ואלה בחנו אותי. אלה דאגה לי מאוד, היא גם ישנה איתי בחדר כי פחדה שיקרה לי משהו.
היו לי שני סיוטים בלילה, אבל היה בסדר.
"אתה היית האדם הכי טוב שהכרתי.." משכתי באפי וקולי נשבר. היה לי קשה לנשום וכמעט בכיתי עוד פעם.
אבל לא רציתי לבכות. רציתי שהוא ידע שאני חזקה.
"מהפעם הראשונה שראיתי אותי החלטת שאני שלך, ואני הראיתי כמה אני שונאת את זה למרות שלא באמת שנאתי את זה. האמת הייתה שאהבתי להתגרות בך פשוט.." גיחכתי והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני.
אהבתי להתגרות בו מאוד. אהבתי אותו מאוד.
"אתה ידעת את זה." נאנחתי ואלה חייכה אליי והושיטה את ידה ללטף את ידי. בלעתי את רוקי.
"אתה גם היית היחיד שגרם ללב שלי לפעום ככה, כאילו אני רצתי מרתון רק מכך שהסתכלתי עליך. כי אני באמת אהבתי אותך קולטון. ועכשיו אתה לא כאן." נשכתי את שפתיי בחוזקה. לא יכולתי להחזיק את הדמעות יותר והן זלגו על פניי. "ועכשיו אני לא אוכל להרגיע אותך שאתה עצבני, ואתה לא תוכל לגדל את הילד או הילדה שלנו.. ולמרות שתמיד אמרת שאתה לא רוצה, אני יודעת שכן רצית." אלה חייכה חיוך רחב. "את בהיריון?!" הנהנתי והיא חייכה אליי. "אבל הוא לא ידע, אני תכננתי לספר לו על זה אתמול אבל.. אתם יודעים," היה לי כבר קשה לדבר.
הוא לא יודע שהילד שלו בבטן שלי. אני לא בטוחה שהוא אי פעם ידע.
"אתם רוצים גם להגיד משהו?" שאלתי אותם בשקט והם הנידו בראשם. כיווצתי את מצחי בבלבול. למה הם לא רוצים להגיד כלום? הוא החבר שלהם. הוא החבר הכי טוב שלהם מאז שהם ילדים קטנים.
"אנחנו צריכים ללכת, את תישארי כאן?" הם שאלו.
"כן," לחשתי והם הנהנו. ריס חיבק אותי ונישק את ראשי וגם אלה חיבקה אותי בחוזקה.
הם הלכו והתחיל לרדת גשם. נשכבתי על הרצפה ובהיתי בשמיים. שנאתי את את זה. רציתי את השמש שלי בחזרה.
נשכבתי קרוב הכי שיכולתי לקבר ובכיתי לרצפה. "קולטון," לחשתי. "אני אוהבת אותך כל כך. אתה.. אני אנקום את המוות שלך, אני נשבעת. אני ארצח אותם. אני לא אתן להם להתחמק מזה, אני מבטיחה." שפתיי רעדו וטיפול הגשם פגעו בגופי.
היה לי קר, אבל לא היה לי אכפת. אהבתי את הקור המייסר הזה. לאט הרגשתי שאני שוקעת בשינה והרגשתי מישהו מעביר את ידו על שיערי ומרים אותי. לא היה לי כוח לפקוח את העיניים כאב לי בגוף, הנחתי שזה לאונרדו או דומיניק. מי עוד זה יכול להיות?