אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 6

קים:

בחנתי את קולטון מתמזמז עם אחת מהבנות במסדרון.
הידקתי את לסתי ומשכתי את שניהם משם.
מפרקי ידיי עדיין שרפו וכאבו, אבל לא היה לי אכפת. נהניתי מזה.
כאב לי הרבה יותר מכך שהוא מתמזמז איתה.
"מה את רוצה, חתיכת זונה?"
"שהוא יתקע את הלשון שלו בגרון שלך במקום אחר, אני רוצה גישה ללוקר שלי." פתחתי את הלוקר ובחנתי את הפתק שהיה שם.
אני יודע שאת עצבנית וכואב לך, אבל תנשמי. הכל בסדר. אכפת לי ממך. ק'.
גלגלתי עיניים וקרעתי את הפתק.
הוא הידק את לסתו ותפס בידי וקפצתי בכאב. "בן זונה," לחשתי בזעף.
הוא בהה בי.
ידעתי שהוא רוצה להרביץ לי ולרצוח אותי.
"לא אכפת לך ממני. אם היה לך אכפת לא היית עושה את זה."
"קים-" השתחררתי מאחיזתו והתחלתי ללכת לכיוון חדר האומנות.
הוא תפס אותי וסובב אותי אליו.
"מה קורה, קים?"
"אתה מניאק, קולטון. אני שונאת אותך. אני הולכת לשיעור, תעזוב אותי בשקט." הלכתי והוא הפסיק לרדוף אחריי.
לא רציתי בזה.
התיישבתי בכיסא שלי ליד קמרון ובלעתי את רוקי.
"שלום לך מותק." גלגלתי עיניים והוא עטף את ידו סביבי. "למה את עם סווטשירט? לא חם לך?"
"תעזוב אותי, קמרון." נהמתי.
הוא הוריד את ידו למטה עד שנגע בתחת שלי. העפתי את ידי וסטרתי לו.
שהסתובבתי בחזרה ראיתי שקולטון שם, מסתכל עליו בזעם. "תפסיק קולט. אני יודעת להגן על עצמי."
"את לא." נהם והרים אותי מהכיסא שלי. "את לא נשארת כאן. אנחנו חוזרים הביתה."
"שנינו?" הוא הנהן והצמיד אותי אליו.
הוא יצא מהחדר האומנות שאני עליו ומחבקת אותו.
"אני ארצח אותו." הוא לחש. "אני נשבע."
"אתה כבר רצחת אתמול. אם תרצח עוד פעם אני לא אסלח לך," הוא גיחך לאוזני ונאנחתי.
יצאנו למגרש החנייה ועלינו על האופנוע שלו.
הוא נתן לי קסדה אחת והתיישב על האופנוע ותפסתי בידיות בצידי המושב.
הוא מלמל משהו לא ברור והתחיל לנסוע מהר כל כך שכמעט עפתי אחורה.
עטפתי את ידיי סביבו במקום והוא צחק. "אתה חתיכת מניאק אתה יודע?!"
"אני יודע שאני רוצה לזיין אותך."
"אתה לא תקבל את זה! אני שונאת אותך." היא הגביר את המהירות ונצמדתי אליו עוד. "תפסיק!"
"תירגעי." נהם.

הגענו לבית יתומים והורדתי את הקסדה מראשי ודחפתי אותו ממני.
אבל הוא משך אותי אליו וזקפתו נצמדה לבטני.
אני נגעתי בזה, אלוהים. אני הרגשתי את הזין שלו בידיים שלי.
אבל אין לי מושג איך זה באמת נראה, אני לא הסתכלתי לשם, רק נגעתי, וגם זה בקושי כי אחרי הכל הוא התעצבן שעשיתי את זה.
בהיתי בו והרגשתי את איברי נרטב עוד ועוד.
"תפסיק," לחשתי. קולי היה צרוד וחלש.
הוא קירב את שפתיו לשלי, הן כמעט נגעו. חזי עלה וירד.
שיפסיק.
שפאקינק יפסיק.
"למה שאפסיק?"
"כי אז אני אצטרך לגעת בעצמי." הסמקתי.
אף פעם לא נגעתי בעצמי לפני. זה מביך כל כך.
הוא הרים אותי עליו וצווחתי. "תוריד אותי אידיוט!"
"תירגעי, מפלצת קטנה."
נכנסנו לבית יתומים ורוז ובל – עוד עובדת בבית היתומים, אבל הקשר שלנו פחות טוב והיא לא כאן הרבה – בחנו אותנו. "אתם אמורים להיות בבית ספר." בל אמרה.
"ותוריד אותה. היא ילדה."
"אני לא ילדה!" נהמתי וקולטון הצמיד אותי אליו. "תירגעי, מפלצת קטנה." הוא לחש לאוזני.
"אנחנו לא בבית ספר כי מישהו נגע בקים ללא רצונה ואני לא מוכן שהיא תישאר שם." דין נכנס לחדר ונצמד לרוז. "איפה מיה?" הוא שאל אותה.
"היא נשארה היום בבית שלה, עם דומיניק." הוא הנהן וחייך אלינו. "יש לך קרב-" קולטון הזהיר אותו במבט. איזה אידיוט.
מבטה של רוז הפך לזועם. "אתה אמרת שהפסקת עם זה,"
"אני כן הוא סתם מטומטם." קולטון אמר והלכנו לחדר שלנו.
התיישבתי על הספה והפעלתי טלוויזיה. "לא." הוא נהם ולקח ממני את השלט. "את לא רואה 'אמריקן-פאי' עוד פעם!" הזעפתי את מבטי והוא העביר למשחק פוטבול שיש עכשיו.
נאנחתי ושמתי את ראשי על הירך שלו.
"אבל זה לא מעניין. הם לא חתיכים." הוא נעץ בי מבט זועם וגיחכתי. "אתה אובססיבי כלפיי, אתה יודע?"
"את שייכת לי." הוא נהם והמשיך לצפות בטלוויזיה.
בהיתי בו והוא ליטף את שיערי.
הוא נראה כל כך טוב.
זה מטריף אותי. "את יכולה להביא לי את המשקפיים?"
"מאיפה?"
"מהשידה," הושטתי את ידי לשידה והבאתי לו את המשקפיים.
הוא חייך אליי ולקח אותם ממני. "נהוג להגיד תודה, מר אידיוט מיילס." הוא כופף את ראשו אליי. שפתינו כל כך קרובות. "תודה, מפלצת קטנה." לחש ואז הרים את ראשו בחזרה.
בלעתי את רוקי.
הוא בכלל יודע שאני מצפה לכך שינשק אותי?