אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 15

קולטון:

להסתכל על קים אוכלת היה פאקינג מדהים.
היא נראית טוב כל כך שהיא אוכלת, גם אם היא לא תאמין לזה.
היא גם לך מאמינה לזה שהיא רזה.
אבל זה שאלה או בנות אחרות יותר 'רזות' ממנה, לא אומר שהיא לא רזה.
וגם אם היא שמנה, למרות שהיא לא – לפחות לא לדעתי – היא נראית כמו מלאך מזוין.
בהיתי בה נוגסת בהמבורגר וחייכתי.
"את. פאקינג. מושלמת." לחשתי והיא הסמיקה.
"אני לא."
"את כן.." נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי.
"את כן, ירח קטן. וזה יהיה ממש נחמד אם תפסיקי לזלזל בעצמך. את נראית מדהים."
"תודה." היא לחשה והמשיכה לאכול.
היא כבר ידעה שאין לה שום דרך להתחמק ממני, היא צריכה לאכול לפחות שלוש רבעים מההמבורגר הזה.
"אתה יכול להביא לי מים?" נעצתי בה מבט. "איפה הבקבוק שלך?"
"אני חושבת ששכחתי אותו ברכב.. פשוט תבקש אחד מה-"
"תאכלי, קים." פקדתי והיא בלעה את רוקה.
עיניה התמלאו בדמעות.
"איך זה שאתה מבין מה אני מתכננת לעשות במבט?" גיחכתי. "אני מכיר אותך טוב מדי, קים. תאכלי." היא הנידה בראשה.
"קים."
"לא, אני לא רעבה יותר ואכלתי יותר מחצי וגם צ'יפס." בחנתי את ההמבורגר שלה. "קחי עוד שני ביסים ואני משחרר אותך."
"אבל כבר כואבת לי הבטן," לא אכפת לי שכואבת לה הבטן. אם היא הייתה פורסת את הארוחות שהיא צריכה לאכול על גבי כל היום הייתי עוזב אותה.
אבל עכשיו היא תסבול. "אם תכריח אותי לאכול עוד, אני אקיא את זה."
"תאכלי עוד שני ביסים." היא נעצה בי מבט זועם ונגסה בהמבורגר.
"יופי. שמח שהגענו להבנה. עכשיו תביני, אני ממש שונא שמשקרים לי. אז עדיף לך שלא."
"אני יודעת, אידיוט." היא מלמלה ולעסה באיטיות את ההמבורגר. "אז אל תשקרי לי."
"לא שיקרתי!" הידקתי את לסתי והעברתי את ידי בשיערי. "אני שונאת אותך." לחשה.

חניתי בבית של דומיניק ורוז והלכנו לחדר שלנו, קים ישר רצה לשירותים ונאנחתי.
הלכתי אחריה ודפקתי על הדלת. "מה אתה רוצה?"
"לראות שאת לא פוגעת בעצמך,"
"אני לא."
"אז תפתחי." דפקתי על הדלת בחוזקה עד שהיא פתחה את הדלת והושיטה לי שתי ידיים.
בחנתי אותם והנהנתי. "יש שלוש חדשות, מתי עשית את זה?"
"לפני יומיים,"
"למה?" שאלתי ובחנתי אותה.
"היה לי.. התקף, ו..ולא היית לידי ולא ידעתי למה לעשות וידעתי שזה ירגיע אותי."
"ירגיע אותך לאבד דם?" היא הנהנה ומשכתי אותה אליי.
חיבקתי אותה בחוזקה והיא התחילה לבכות.
"זה.. זה ממכר, קולטון. לראות את הדם יוצא מהגוף שלך, להרגיש את הכאב הזה. את הכאב שהסכין מביאה לך." הנהנתי והרמתי אותה עליי.
השכבתי אותה על המיטה ונשכבתי מולה.
בהיתי בעיניה, הדמעות שלה זולגות מעיניה ואני נאנח.
"אני אוהב אותך," לחשתי לה והיא בחנה אותי בבלבול.
שנאתי להודות בזה.
אבל זה היה נכון.
אני אוהב אותה, ואולי אם היא תדע את זה היא תאהב את עצמה יותר גם.
"אני אוהב אותך." לחשתי עוד פעם. "טוב?"
"קולטון, זה לא.. אנחנו אפילו לא.. אנחנו-"
"לא בקטע רומנטי, אני פשוט אוהב אותך. אני אוהב את הבן אדם שאת, אני אוהב את זה שאת בחיים שלי ויצא לי להכיר אותך." היא הנהנה והסתובבה לצד השני, שגבה מופנה אליי.
הצמדתי אותה אליי ונישקתי את ראשה.
"לילה טוב, מפלצת קטנה." לחשתי לה.
כשהיא נרדמה ירדתי למטה ובחנתי את דומיניק שמחזיק את לוסיאנו על ידיו. התיישבתי על הספה והעברתי את ידי בשיערי.
"מה קרה?" הוא שאל בשקט.
"אני שונא את זה שהיא לא מבינה מה היא שווה. כאילו.. היא אחת הנשים הכי יפות בעולם לדעתי, היא הכי יפה, והיא אפילו לא רואה את זה לעזאזל."
הוא גיחך ונישק את ראשו של לוסיאנו. "חכה כאן דקה," הוא הלך להשכיב אותו וחזר אחרי שתי דקות.
הוא התיישב לידי ובחנתי אותו. "יש מישהו שחייב לנו כסף או משהו?"
"כן, למה?"
"אני רוצה להרביץ למישהו, אני רוצה לרצוח.. אני רוצה-" ריס התיישב לידי גם ובחן אותנו. "את מי אתה רוצה לרצוח?"
"כל בן אדם. אני רוצה לגזול את החיים ממישהו,"
"למה?" נעצתי בו מבט והוא חייך. "עוד שלושה ימים זה ה-"
"עשור לרצח של ההורים שלי," מלמלתי והעברתי את ידי בשיערי.
"אני יודע." קמתי מהספה והלכתי לכיוון היציאה. "לאן אתה הולך?"
"לזיין מישהי." אמרתי.
"לא את קים?"
"קים לא רוצה לשכב איתי, אני מכבד אותה.. דום, אני לוקח את המרצדס." מלמלתי וליקקתי את שפתיי.
לקחתי את המפתחות. "אל תזיין שם אף אחת." הוא אמר.
"אני לא. אל תדאג." יצאתי מהבית ונכנסתי למרצדס.
התקשרתי לליזי, החוקרת הזאת. אני שונא אותה, אבל היא מזיינת די טוב.
"מי זה?" היא שאלה בחשדנות.
"קולטון," אמרתי.
"אה." היא הייתה נשמע מבואסת. "ציפית שזה יהיה מישהו אחר?"
"לא.. פשוט אני מניחה שאני יודעת למה התקשרת, אבל חבר שלי בבית ואני לא בטוחה אם אני יכולה לצאת."
"יש לך חבר?" שאלתי בבלבול.
היא בוגדת בחבר שלה.
נשכתי את שפתיי בשביל שלא יחמוק גיחוך מפי.
"סוג של.." היא מלמלה. "לא בדיוק, הוא קצת.. זאת אומרת-"
"הוא מרביץ לך?"
"קולטון-"
"הוא מרביץ לך ליזי?" היה נשמע שהיא בוכה. "לא,"
"ליזי, את אולי השוטרת מבינינו, אבל אני יודע טוב מאוד מתי משקרים לי. לבוא לקחת אותך?"
"כן,"
"את בסדר? אם הוא ער עכשיו תשתעלי," היא השתעלה פעמיים. "יש לו נשק?"
"כן." היא מלמלה. "הוא מאיים עלייך עכשיו?"
"לא. הוא בסלון. הוא שיכור. אני בחדר שינה," היא משכה באפה.
"איפה את גרה?"
"אני.. אתה תוכל לאסוף אותי מהתחנה? אני אתלבש במדים.. אני אגיד לו שהקפיצו אותי לאירוע," 
"כן. אני אצא עכשיו. אם עוצרים אותי בגללך-"
"לא. אני מבטיחה. זו לא איזו מלכודת או משהו," התחלתי לנסוע לכיוון התחנה.
היא המשיכה לבכות ונאנחתי.
"יצאת מהבית?"
"כן, אני בדרך לשם. אני יצאתי ברגל, אז יש עוד עשר דקות עד שאגיע. אבל אני בדרך."
"בסדר, אני אחכה לך שם."

ליזי הגיעה והיא רצה אליי וחיבקה אותי בחוזקה.
נישקתי את ראשה ונאנחתי. "מה קרה?" שאלתי אותה.
בחנתי אותה וניגבתי את הדמעות מעיניה. "מה קרה, ליזי?"
"הוא ירצח אותי אם יגלה שברחתי, קולטון."
"הוא הרביץ לך?" היא הנהנה. "את יכולה להראות לי?" היא סרקה את המקום והנידה בראשה. "לא כאן. אפשר לנסוע לאיפשהו? יש איזה מקום שאפשר להיות בו לבד?" הנהנתי והרמתי אותה עליי.
הושבתי אותה במושב הנוסע והיא חייכה אליי.
עקפתי את הרכב והתכוונתי להיכנס למושב הנהג, אבל מבטי ננעץ בשוטר שעצר אותי אז, שקים הזמינה לי משטרה.
חייכתי אליו וסימנתי לו אצבע שלישית.
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. "אתה.. לאן אנחנו נוסעים?"
"למועדון של דומיניק, יש לי מפתח למשרד והוא לא שם אז נהיה שם לבד." היא הנהנה וליטפתי את הירך שלה. "את בסדר?"
"אני בסדר," היא לחשה ונשכה את שפתיה.
"מה ליזי?"
"כלום.. פשוט תיסע לשם, אני אהיה בסדר."