אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 26

קולטון:

בחנתי את נסה שישבה מולי במפקדה, קשורה לכיסא ונעצה בי מבט.
"איפה חברה שלך?"
"קים?" שאלתי ובחנתי אותה. היא הנהנה וחייכתי. "למה זה עניינך?" היא בחנה את גופי ונשכה את שפתיה.
"את כאילו רוצה זיון?" היא הנהנה בקושי. "חבל, אני בגמילה." מבטה הפך זועף וגיחכתי. "אני יכול לשחרר לך יד אחת אם את רוצה," היא נעצה בי מבט והנהנתי. "לא צריך."
"בשביל מה גנבת את הכסף?" שאלתי אותה.
"הייתי צריכה את זה." היא לחשה בשקט שמבטה הזועם נעוץ בי. "בשביל מה?"
היא נשכה את שפתיה.
לא רצתה להגיד לי את האמת.
"אם איידן יגיע לכאן בשביל לשאול אותך את השאלות האלה, הוא יהיה הרבה פחות עדין." התכופפתי להסתכל בעיניה וליטפתי את הברך החשופה שלה.
"אני יתום גם, נסה. ההורים שלי נרצחו לי מול העיניים. אני מבין אותך. רק תסבירי לי למה לקחת את הכסף."
"מה תעשה לי?" הנדתי בראשי.
"כלום. אבל את תצטרכי להחזיר את הכסף." היא בהתה בעיניי. "אבל אני צריכה את זה, בסדר? אין לי כסף," נעצתי מבט בעיניה והנהנתי. "את תחזירי את הכסף שאת צריכה לאיידן ואני אביא לך כפול מהכסף שלי."
"כאילו אלפיים?" היא שאלה בשקט ובהתה בעיניי.
"כן." אמרתי והיא בלעה את רוקה. עיניה נצצו וחייכתי. "זה בחירה שלך עכשיו אם לספר לי או לא,"
"אין לי אוכל.. אני- אין לי מה לאכול, טוב?"
"מה זאת אומרת?" היא בהתה בי.
"אין לי אוכל בבית, קולטון. עם הכסף שאני מקבלת אני מצליחה לשלם רק שכר דירה.. אני אף פעם לא עשיתי את זה לפני פשוט-" דמעות נצצו בעיניה ונאנחתי.
שחררתי אותה מהכיסא בזמן שאיידן נכנס לחדר ובחן אותנו. "מה היא אמרה?" הוא שאל באיטלקית. "שאין לה כסף לאכול, היא תחזיר לך את הכסף ואני אעזור לה." הוא בחן אותה. "היא לא שיקרה, נכון?"
"לא." הנדתי בראשי ונשכתי את שפתיי.
היא נצמדה אליי וליטפתי את ראשה. "תשאירי אצלך את הכסף," הוא אמר ונעץ בה מבט. "כמה עוד את צריכה?" הוא התיישב בשולחן והוציא מהמגירה כסף.
היא הסמיקה ממבוכה והנידה בראשה.
"אני בסדר, מר לומברדי. אבל תודה." הוא זקר גבה. "אז למה גנבת את הכסף מההתחלה אם את בסדר?"
"כי הייתי צריכה אותו. אבל אלף מספיק לי לחודש, פשוט אני עברתי דירה וזו הייתה הוצאה די גדולה.. אני גם לא עושה את זה בדרך כלל ואני מצטערת שעשיתי את זה."
"כמה כסף את רוצה, נסה?" הוא נעץ בה מבט. "אני לא. אני נשבעת. אני בסדר, אני לא רוצה להיות חייבת למאפיה כלום." הוא נעץ בה מבט ובלע את רוקו. "את לא תהיי חייבת כלום. תחליטי, את רוצה לעבור לגור כאן או לקחת ממני כסף כמו שאני אומר לך?" היא נצמדה אליי שמבטו נעוץ בה. היא פחדה ממנו. הרגשתי את זה.
ליטפתי את גבה ואיידן זקר גבה. "אני אקח את הכסף."
"כמה?"
"אני לא יודעת."
"אני מעביר לך ארבעה אלף דולר." היא הנהנה. "להזמין לך מונית הביתה?"
"אני אסיע אותה." לחשתי והוא הנהן.
יצאתי מהמפקדה ובחנתי את קים שמעליה יש את אחד החיילים של איידן והיא מתנשקת איתו בתאווה.
הוא ליטף את הבטן שלה והיא גנחה וחייכה לשפתיו. "אם קולטון היה יוד-"
"קולטון יודע," אמרתי ונעצתי בה מבט.
שנאתי את זה.
הדם שלי בעבע ונסה בחנה אותי וליטפה את ידי. "בואי." הרמתי אותה עליי ונכנסתי למעלית. "קולטון, אתה לא יכול לבר-" דלתות המעלית נסגרו וירדנו למטה.
"אתה אוהב אותה, או שאתה סתם קנאי?" היא שאלה ובחנה אותי בעיניה הגדולות.
"שניהם. אבל אני אוהב אותה ברמה מטורפת שאי אפשר להסביר במילים." היא בהתה בי ונאנחה.
"איך ההורים שלך..?" שאלתי ובחנתי אותה. "הם היו חייבים כסף למאפיה והם שרפו אותם למוות. אני כמעט מתי גם אבל אבא בכוחות האחרונים שלו עזר לי לצאת משם, הוא מת רק שבוע אחרי השריפה. הוא שאף הרבה רעלים. ואמא.. אמא מתה באותו היום. היא נשרפה למוות," עיניה של נסה התמלאו דמעות וחיבקתי אותה בחוזקה אליי. "אני מצטער," לחשתי ויצאתי מהמעלית.
"זה בסדר.. הייתי אז בת שש, עבר זמן מאז." היא בהתה בי ובחנתי אותה. "איך ההורים שלך מתו? זאת אומרת, הבנתי שהם נרצחו, אבל מי?"
"ההורים שלי עבדו בשביל האף-בי-איי והם נורו כי הגנו עליי. הכל היה מרוח בדם. אני הייתי מרוח בדם. הגופה של אמא שלי שכבה מעל של אבא ו-" נשכתי את שפתיי. "אני לא כל כך אוהב לדבר על זה,"
"זה בסדר. אני מבינה." ליטפתי את ראשה והיא חייכה חיוך מתוק.
היא יפהפייה.
עור שזוף, עיניים ירוקות, שיער חום ארוך ויפהפייה.
תהיתי איך זה ירגיש לזיין אותה. והפעם אין קשר לקים.
קים יכולה ללכת להזדיין עם החייל החמוד הזה שלה.
"אתה בוהה," הוא הסמיקה. "כן כי את יפהפייה."
"אז עכשיו אתה כן רוצה לזיין אותי?" היא הנידה בראשה בחוסר אמון וגיחכתי. "עכשיו את לא רוצה שאזיין אותך?"
"אני רוצה אבל אתה רוצה?" חייכתי והכנסתי אותה לרכב.
לא עניתי לה לשאלה, לא רציתי לענות.
לא ידעתי מה לענות, כי לא באמת רציתי לזיין אותה, רק רציתי להחזיר לקים.
עקפתי את הרכב והתיישבתי במושב הנהג.
חגרתי והתחלתי לנסוע.
נסה בחנה אותי במהלך כל הנסיעה ואני ליטפתי את רגלה.
"לא ענית," היא מלמלה בשקט.
"אני לא יודע, נסה.. זאת אומרת, אני רוצה. אבל זה דחף לעשות את זה בגלל מה שקים עשתה, זה לא כי אני באמת רוצה לזיין אותך. את מבינה?"
"אה.. כן, נראה לי." לחשה והעבירה את שיערה אל מאחוריי אוזנה. "ראיתי איך הסתכלת עליה שראית אותה עם החייל, אתה באמת אוהב אותה."
"אני אוהב אותה יותר מכל דבר. אני מוכן להרוג בשבילה, להגן עליה, להקריב ולוותר בשבילה. היא הדבר היחיד שאכפת לי ממנו. היא הסיבה היחידה לכך שאני עדיין כאן."
"אבל אתה אוהב את החיים שלך, לא?"
"אם היא לא הייתה נמצאת שם שהייתי בן שמונה עשרה הייתי עושה את זה,"
"אבל למה?" היא שאלה ונשמעה מסוקרנת.
"זה היה השנה התשיעית לרצח של ההורים שלי, התגעגעתי אליהם יותר מדי.. ואני ודומיניק רבנו ממש-"
"דומיניק?"
"מישהו שאני מעריך ומכבד." לחשתי ונשכתי את שפתיי בחוזקה.
"אנחנו רבנו ממש, הוא אמר משהו שגרם לי להתבודד מכולם." קולי היה חנוק. "אני ניסיתי לעשות משהו, אבל קים הספיקה לעצור אותי לפני. היא עזרה לי ממש."

עוד אגרוף שמועף ופוגע בי, אני כבר לא רואה כלום והדבר היחיד שאני מצליח לעשות זה לירוק את הדם שממלא את פי. "קולטון!" שמעתי צרחה, אבל לא הבנתי מי זה. "רד ממנו!" היא צרחה.
קים.
פאק.
כל גופי כאב.
הוא לא קם ממני, המשיך להרביץ לי ופאקינג נהנית מזה.
החתכים שחתכתי מקודם ברגליים רק הפשיעו על הכאב וגרמו לו להיות מענג יותר.
לאט לאט הפסקתי להרגיש, איבדתי יותר מדי דם כנראה.
דומיניק צדק.
אף אחד לא רוצה אותי כאן.
אני אידיוט ופסיכופת. ההורים שלי לא רצו אותי וגם כל השאר לא רוצים.
היה שקט.
שקט מחריש אוזניים. ראיתי רק שחור.
אבל גם הרגשתי הכל. את הכאב הזה.
הרגשתי יד חמה על הלחי שלי. "בבקשה, קולטון.. אני לא רוצה שתמות. אני אוהבת אותך," קולה השקט של קים רעם באוזניי. "תתעורר בבקשה," היא בכתה וחיבקה אותי.
ליבי הלם בחוזקה בחזי.
מה אתה עושה חתיכת אידיוט?! היא צריכה אותך כאן.
קול נזף בי בראשי.
"קולטון, אני יודעת שזה קשה, בסדר? אני יודעת איך זה מרגיש שאף אחד לא מבין אותך. שאתה מרגיש שאף אחד לא רוצה אותך כאן. אבל אני איתך, ואני אשאר איתך לנצח ואני רוצה אותך כאן כל כך.. אתה אפילו לא מבין למה. אני מתחננת. אל תמות לי עכשיו." הרגשתי אותה מלטפת את הלחי שלי ומחבקת אותי בחוזקה. "בבקשה, קולטון."
היא בכתה וליבי נשבר.
מה עשית לעזאזל?! היית צריך להישאר בשבילה.
זה הדבר האחרון שחשבתי לפני שלא הצלחתי להרגיש או לשמוע כלום יותר.
כשפקחתי את עיניי הייתי בבית של דומיניק מחובר לנוזלים שקים שוכבת לידי ומחבקת אותי.
גופי עדיין כאב כל כך. הרגשתי כל מקום בו הכו אותי.
"אז אחרי כמה זמן שאנחנו מדברים הוא נישק אותי. אבל לא אהבתי את זה כמו שאהבתי שאתה מנשק אותי." נישקתי את מצחה. "אני מניח שאני מנשק טוב יותר-" היא עלתה מעליי וחיבקה אותי בחוזקה. "התגעגעתי אליך כל כך!" חייכתי אליה ונישקתי אותה רכות על שפתיה, אבל לא הסתפקתי בזה והצמדתי את שפתינו לעוד נשיקה עמוקה הרבה יותר.
"אני מצטער, מפלצת קטנה שלי. אני אוהב אותך." נישקתי את מצחה. "כמה זמן אני כאן?"
"שבוע וחצי," בהיתי בעיניה. "אני סיפרתי לך כל יום מה קרה לי באותו יום." העברתי את שיערה אל מאחורי אוזנה והיא חייכה.
"למי לעזאזל היו מספיק ביצים לנשק אותך?"
"לבו, אבל הוא באמת מנשק נורא, קולט. אני גם לא רציתי ללכת לבית ספר בכלל, דומיניק ורוז הכריחו אותי."
"אני אוהב אותך," נאנחתי ונישקתי אותה.
באמת אהבתי אותה. "למה עשית את זה? זאת אומרת.. אתה כמעט מתת שם, קולט."
"אני.. אני לא רציתי לעשות רע לאף אחד וזה הרגיש שכשאני שם אני עושה רע לכולם. לדומיניק, לרוז, לך. לעזאזל, והדבר שאני הכי שונא בעולם זה לפגוע בך, את מבינה?"
"אבל אתה לא עושה לי רע," ליטפתי את הלחי שלה והנהנתי. "זה קשה להאמין לזה שהדבר היחיד שאתה שומע מאז שההורים שלך נרצחו זה כמה אתה לא מספיק לאף אחד. כמה אחה פסיכופת ואידיוט ואנוכי, כמה אתה אגואיסטי," הצמדתי את מצחי למצחה והיא נישקה אותי וחייכה. "יכול להיות שלפעמים אתה כזה, אבל אני אוהבת אותך ככה." גיחכתי ונישקתי אותה. "ואני תמיד אוהב."

ניערתי את ראשי ובחנתי את נסה.
"אני מניחה שאלך.." היא מלמלה והנהנתי.
חייכתי אליה והיא חייכה אליי בחזרה. "ביי קולטון." היא יצאה מהרכב וסגרה את הדלת.
בחנתי אותה עולה נכנסת לבית שלה.
זה לא מקום גדול במיוחד, אבל נראה מכובד מספיק על אף העובדה שאין לה כסף.