אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק בונוס

לכבוד יום ההולדת של קים החלטתי לעלות פרק בונוס, הפרק אומנם פחות עוסק בקים וקולטון אבל הוא כאן מבהיר כמה דברים שחשבתי שכדאי שתדעו.
מקווה שתהנו מהפרק (ובמיוחד מכך שהוא ארוך במיוחד) ושאחריו תבינו כמה דברים שאולי לא הבנתם עד עכשיו.
נ.ב אשמח אם תעשו לייק לסרטון שהעליתי בטיקטוק לכבוד יום ההולדת של קימי🙏🏻💞
——————

קולטון:

"אני רוצה את הילד שלי ואת הבנות דום." נהמתי. לאונרדו בחן אותי. "אני יודעת שאתה רוצה אותם כאן ולא במקום המזדיין הזה. אבל עכשיו שאנחנו יודעים איפה הם, אולי כדאי לחשוב קצת על איך לעשות את זה בלי לפגוע בהם." הוא אמר וקים נצמדה אליי וחיבקה אותי. נישקתי את ראשה והנהנתי. "בסדר. אבל מחר אנחנו יוצאים. ואם לא תצאו איתי, אצא לבד." שניהם הנהנו.
כעבור כמה שעות - כמעט שש עשרה - הייתה לנו תוכנית מושלמת.
למחרת בבוקר כבר היינו בדרך. "אתם זוכרים את התפקידים שלכם, נכון?" לאונרדו שאל באוזניה. "כן." הם ענו ביחד ואני נשכתי את שפתיו. שון גם יצא איתנו, סמכנו עליו והוא היה הפסיכופת הכי אכזרי מבנינו. לאונרדו בחן אותי. "אתה בסדר?"
"האנה אמרה לי אתמול שיש ביניהם תקשורת כזאת.. שכואב לו אבל לא פיזית, היא אומרת שהם מרעיבים אותו. שהוא כבר חלש מנטלית." קולי נשבר והוא נאנח. "תקשיב, קולטון. אנחנו לא יודעים מה הם עוברים שם. אבל אנחנו בדרך להוציא אותם." הנהנתי.
והוא האיץ את הרכב. הגענו לשם אבל המקום היה ריק. ריק משומרים או מאנשים. בחנו את שון והוא התחיל לרדת למטה. ריס ולאונרדו נשארו בחוץ, על המחשבים. דומיניק ואיידן היו אמורים להיכנס מהכניסה התת-קרקעית ולהיתפס, כך שאולי בגלל זה אין שומרים.
ירדנו אחרי שון. שם היו אנשים, אך הסתוונו במראה שלנו. נכנסתי לאחד מהתאים ששמעתי בהם קול וירית במצלמה. היא נרתעה ואז רצה אליי וחיבקה אותי בחוזקה. הורדתי את מבטי אליה וזיהיתי את ולנטינה. שמעתי ירייה מהמשך המסדרון אבל ואל לא נרתעה. "זאת אלנה." קולה היה חנוק. "אלנה היא זאת שיורה," בלעתי את רוקי והנהנתי.
הורדתי את החולצה שלי ושמתי על גופה העירום.
"ואל איתי. היריות זו אלנה הם מכריחים אותה. איפה הבן שלי?"
"מייקל? הוא לא.. לא ראיתי אותו כבר כמה ימים. אבל הוא התחיל לפגוע בעצמו. אולי- אני לא יודעת, אלנה רואה אותו יותר ממני." הנהנתי והלכנו לג'יימס. גם הוא- "אני לא עושה את זה! אני לא רוצה!" אלנה צרחה. זיהיתי את הקול שלה. השארתי את ואל עם ג'יימס ורצתי לשם. ראיתי כמה אנשים עומדים בחדר בשורה, גופות גם שם ומישהו שמדבר איתה. שון היה מאחורי וראיתי שהוא מתכנן את המוות שלו בשניות. הוא התנפל עליו ונכנסתי לחדר. אלנה בהתה בי במשך כמה שניות ואז ניערה את ראשה ורצה לחבק אותי. "איפה מייקל, אלנה?"
"לא ראיתי אותו כמה ימים. אולי ואל-" הנדתי בראשי. "היא לא יודעת." לחשתי ונשכתי את שפתיי. "אלנה גם אצלי." אמרתי באוזנייה ובחנתי את שון. הוא כמעט רצח את המניאק רק מכמה אגרופים. "שון. תפסיק. המוות שלו יהיה אכזרי יותר מזה." אמרתי והוא קם ממנו והרים אותו כך שסכין צמודה לגרונו והוא חצי מעולף. אלנה הייתה צמודה אליי ונרתעה מכל תזוזה שלי. היא הלכה לאחת מהילדות שהיו שם. נראתה קטנה, בת חמש בערך. לידה אמא שלה הייתה כנראה, כי היא הצמידה אותה אליה. אלנה רעדה. "אני.. אני כל כך מ-צטערת," היא חיבקה אותה והילדה חיבקה אותה בחזרה. הסתכלתי עליהן. מה היא עברה כאן? האמא בחנה אותה בדאגה ואז הסתכלה עליי. היא אמרה משהו לאלנה והיא הנידה בראשה ואמרה משהו. הילדה בחנה אותי גם ונצמדה לאמא שלה שהפעם חיבקה את אלנה ולחשה לה משהו.
היא נחטפה שהייתה בת שמונה.
עכשיו היא בת תשע.
היא ילדה בפני עצמה והיא כנראה חוותה יותר ממה שכל אחד מאיתנו יחווה אי-פעם.
היא התקרבה אליי וחיבקתי אותה ונשקתי לראשה. "שהמקום יהיה בטוח נבוא להוציא אותכם." אמרתי ויצאתי משם. לאונרדו עמד בכניסה לחדר וחיבק את ולנטינה בחוזקה. נשק לראשה ואז בחן את אלנה, היא השתנתה בחודש האחרון מאוד. אני בטוח שהוא נראה מופתע - ולא לטובה. הוא ניער את ראשו ומשך אותה לחיבוק. היא רעדה ולא חיבקה אותי בחזרה. "אל?" הוא שאל בשקט. ולנטינה בחנה אותה בדאגה. "אני- אני-" ג'יימס יצא מאחד החדרים עם מייקל עליו, דם שיוצא מפיו, הוא היה חיוור.
רצתי לשם ותפסתי אותו. "מייקל? מייקל תענה לי. עכשיו!" נהמתי. "מה קרה לו?!" שאלתי בזעם. "מה קרה לו, ג'יימס?"
"כ-ואב ל-י," קולו היה חנוק כל כך ובחנתי אותו. שפתיו רעדו והיו כחולות. "תגיד לאמ-א שאני אוהבת א-ותה. תגיד-"
"תשתוק מייקל!" צרחתי. "פאקינג תשתוק! אתה לא עומד למות!"
טלפון צלצל ובחנתי את כולם. אלנה בלעה את רוקה והייתה נראית אשמה. כולנו בחנו אותה. "היה לך טלפון?" ואל שאלה ובחנה אותה. "כל הזמן?"
"לא! לא כל הזמן. אני- הם לא נתנו לי להתקשר. הם.. הם לא נתנו לי להתקשר אני-"
"היה לך טלפון כל הזמן הזה ובמקום להתקשר לאבא את נתת לי להם לאנוס אותי?! להתעלל בי?!"
"הם התעללו גם בי! נראה לך שאם הייתי יכולה לא הייתי מתקשרת?" קולה נשבר ולקחתי אותה מלאונרדו. לקחתי את מייקל ועלינו למעלה, לרכבים.
נכנסתי לרכב שלי והושבתי את מייקל במושבים האחוריים. "תוציאו את האנשים מהחדר שאלנה הייתה בו." אמרתי והורדתי את האוזניה. אלנה ישבה וחיבקה את עצמה במושב הנהג. "מייקל אני לוקח אותך לבית חולים."
"אני לא רוצה, אבא. תן לי למות פשוט." הוא לחש ונהמתי בזעם. התקשרתי לקים. "קולט? הכל בסדר? קרה משהו?"
"אני לוקח את מייקל לבית חולים. הוא ממש לא במצב טוב. את תוכלי לבוא לשם? אני אמור להגיע לשם תוך חצי שעה אם לא תעצור אותי משטרה בדרך." וזה כי נסעתי על מהירות ממש גבוה בניגוד למה שצריך. "עם מי אתה ברכב?"
"אלנה ומייקל."
"אלוהים, מייקל?"
"אני בסדר, אמ-א, הוא ס-תם מ-גז-ים," אבל השבירות קול והגמגומים הסגירו את זה ששיקר. "אל תשקר לאמא שלך, מייקל. האנה כבר אמרה משהו על זה ש-"
"לא אכפת לי מ-ה היא אמרה, אני ב-סדר," אלנה הסתובבה ובחנה אותו בדאגה. "טוב, אני יוצאת לבית חולים עכשיו, קולטון. אני לא חושבת שאביא את סרפינה. זה בית חולים והיא גם ככה לא מרגישה טוב כל כך."
"בסדר, שהאן תבוא." אמרתי ובחנתי את אלנה שדמעות זולגות מעיניה ושפתיה רועדות.
בחנתי אותה בדאגה. "אני אהיה שם עוד מעט."
"טוב." אמרתי וניתקתי. הפנתי את מבטי אל אלנה והיא משכה באפה וניגבה את הדמעות. "מה קרה, אלנה?" היא לא ענתה ועצמה את עיניה. נאנחתי והנהנתי. המשכתי לנסוע לבית חולים ואחרי שעה וחצי כולם כבר היו בבית חולים, אלנה וולנטינה עברו בדיקות וגם דום ואיידן שהספיקו להתעלל בהם במהלך הזמן הקצר שלהם שם. קים הייתה צמודה אליי ונישקתי אותה על שפתיה. "אני אוהב אותך, ירח קטן." לחשתי בשקט לשפתיה. "אל תיגע בי!" ולנטינה צרחה ומיהרתי לשם. אחד מהאחים שם היו נראים מבוהלים. לאונרדו מיהר לחבק אותה אבל היא נרתעה ודחפה אותו ממנה. "אל תיגעו בי. אל תיגעו בי, אני מתחננת."
"הם רק רוצים לבדוק אותך, ואל. הם לא יפגעו בך." אמרתי לה והיא משכה בכתפיה והנידה בראשה. "אני לא רוצה שגברים יגעו בי." לאונרדו הסתכל עליי. עוד לא ידענו מה היא עברה - עד עכשיו. עכשיו זה ברור.
"אני יכול לחבק אותך?" הוא שאל בדאגה והיא הנהנה. הוא חיבק אותה ונישק את ראשה.
סקרלט הייתה עם אלנה בחדר השני וקיוויתי שהיא בסדר כי מקודם היא הייתה נראית אפילו גרוע יותר מואל. "אני אקרא למישהי שתבדוק אותך במקומי. אלנה ביקשה שתבוא." האח אמר והוא בחן אותו. "תגיד לה שאני עם ואל." הידקתי את לסתי. ברצינות? עם כמה שאני מעריך את לאונרדו, מה זה "תגיד לה שאני עם ואל", היא הייתה בשבי בדיוק כמוה. היא הרוסה לגמרי. היא צריכה את אבא שלה, ואומנם גם ואל הבת שלו. אבל הוא היה איתה כל הזמן ובקושי דיבר עם אלנה. "כן, מר לומברדי." האח אמר והלך. ולנטינה בחנה אותי ויצאתי משם גם. הלכתי לחדר של אלנה והיא בחנה אותי וגם סקרלט. "את בסדר?"
"למה אתה לא עם ואל גם? חשבתי שזה נהיה קטע משפחתי להיות דבוקים לתחת שלה ולשכוח ממני." היא אמרה עם דמעות בעיניה. סקרלט חיבקה אותה ונישקה את מצחה. "אני לא יכולה יותר."
"אלנה-"
"לא! לא, אלנה, קולטון! אם ואל ומייקל לא היו שם לאף אחד לא היה אכפת! לאף אחד! תפסיק לשקר לי!" היא צרחה וסקרלט הצמידה אותה אליה אבל היא דחפה אותה. "מה הבעיה שלך, אלנה? אני מנסה לעזור לך ואת-" היא נאנחה ויצאה מהחדר. אלנה התחילה להתנשם בכבדות ושפתיה רעדו. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. "אני ל-א, לא מ-צליחה לנ-שום," היא בכתה לחזי ונשקתי לראשה. "הכל בסדר. אני כאן איתך, את לא לבד בזה, טוב?" עזרתי לה להתיישב על המיטה והיא בהתה בי בעיניה הדומעות. "את יכולה לספר לי מה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות?"
"אני- אני-" היא השתתקה ונשכה את שפתיה בחוזקה. "אני יודע מה את אוהבת. את אוהבת לצפות בסרט הזה, האימה. זה שגם קים אוהבת, תזכירי לי איך קוראים לו?" ידעתי איך קוראים לו כמובן, הצעקה. בילי לומיס. קים מכורה לסרט הזה ברמה קשה עד היום.
"ה-הצעקה," קולה היה חנוק וחייכתי אליה. "את אמיצה אם את רואה את זה, אפילו אני מפחד מזה." היא חייכה חיוך קטן והנהנה. "תודה, אתה- תודה." נישקתי את מצחה וחייכתי אליה. "מה זה היה?"
"התקף חרדה, להרבה יש את זה." אמרתי לה והדלת נפתחה, האנה נכנסה פנימה וחיבקה אותה בחוזקה, לונה גם.
"התגעגעתי אליך," היא לחשה לה בשקט. "בנות, אני יוצא החוצה. אם צריך משהו תקראו לי." יצאתי בדיוק שאחת מהרופאים נכנסה וקיוויתי שאלנה לא תיכנס לעוד התקף. בחנתי את קים, היא עם דמעות בעיניים שלה. שפתיה רועדות.
"הוא יהיה בסדר, נכון?"
"קים, ירח שלי, הוא הבן שלך. את יודעת עליו הרבה. הוא חזק, הוא ישרוד. הוא עוד מעט יצא מהניתוח והוא יהיה בסדר." על אף שלא הייתי בטוח בכך, הוא התכוון למה שאמר. הוא רצה למות. אני לא בטוח שהוא ילחם על החיים שלו. הוא באמת לא רצה בהם.
לקחתי אותה לשירותים הכי קרובים שמצאתי ונישקתי אותה על שפתיה בעדינות. "אני רוצה לראות אותו, קולטון." היא בכתה לחזי ונישקתי אותה. "אני- אני לא ראיתי אותו כבר יותר מחודש. אני רוצה לראות את הבן שלי. הוא רק בן שמונה. הוא צריך אותנו, הוא-" ניגבתי את הדמעות שנשרו מעיניה ונשקתי לה. "אני אוהב אותך, יפה שלי. הוא בסדר. אני מבטיח לך. הכל יהיה בסדר." היא הצמידה את שפתינו ונישקתי אותה בתאווה. ליקקתי את שפתיה ולשונה והיא גנחה ונצמדה אליי עוד. "פאק, לא עשיתי את זה כל כך הרבה זמן." לחשתי לה והמשכתי לנשק אותה. "אני רוצה לדעת שהוא בסדר." הנהנתי והיא הסתכלה עליי. "אתה יכול-"
"אני לא עושה את זה.. את יכולה אם את רוצה," אמרתי ונשכתי את שפתיה. "התפללתי פעם אחת. פעם אחת בחיים שלי. אני לא עושה את זה יותר." היא הנהנה באכזבה ונישקתי אותה. "הוא יהיה בסדר." לחשתי לה ויצאנו מהשירותים.
התפללתי בשקט, אין מצב בעולם שאני מסרב למפלצת הקטנה שלי. אני אוהב אותה יותר מדי בשביל לאכזב אותה.