אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 61

קולטון:

בחנתי את שון והוא בחן אותי בחזרה. "בוא," אמרתי והתחלתי ללכת.
הוא בא אחריי בידיים שלובות.
הוא ממש כעס. "לאן אנחנו הולכים קולטון?" נעצתי בו מבט וזקרתי גבה.
"להוציא עצבים, אתה בא?" הוא בא אחריי.
הוא גבוה בהתחשב בעובדה שהוא בן חמש, והוא נראה כמו שדון עצבני. הוא הלך אחריי וחיבק אותי. הוא התחיל לבכות ונאנחתי. "היי," הרמתי אותו עליי. "מה קרה?" הוא בכה וחיבקתי אותו.
התיישבתי על אחד מהכיסאות ובחנתי אותו. "אני מצטער," הוא ניגב את הדמעות וחייכתי אליו.
"זה בסדר לבכות שון. זה מראה שאתה גבר ולא פחדן. אתה רוצה לספר לי מה קרה?" הוא הנהן.
"אני הראיתי היום את הסכינים לכמה ילדים מהגן שלי והם אמרו שזה מפחיד ושאני בן אדם רע. ואז חזרתי הביתה ואמא אמרה לאבא שלפעמים זה שאני רוצה סכינים ואקדחים מפחיד אותה. מאז שלוקה נולד לא אכפת להם ממני," הוא שם את ראשו על כתפי.
אני יכול להבין אותו, לוקה צריך הרבה יותר תשומת לב ממנו, אבל הם צריכים לתת לו גם יחס ולא להתנהג כמו מניאקים. אני לא חושב שהם מודעים לכך שהם עושים את זה בכלל, אבל אם הוא בוכה בגלל זה כנראה שהם כן עושים את זה.
ליטפתי את שיערו ונישקתי את מצחו. "אני בטוח שאכפת להם ממך, פשוט לוקה קטן יחסית והוא צריך תשומת לב כי הוא לא יודע להגן על עצמו כמוך. והוא לא יכול להתנהל לבד, הוא צריך שיעזרו לו לאכול ולהתקלח לשתות. את לא. כי אתה כבר גבר גדול. נכון?" הוא הנהן וחייך אליי.
"אתה האח הגדול שלי. זה ממש מגניב."
"אני לא באמת האח הגדול שלך, אבל אני אשמח להיות." הוא חיבק אותי בחוזקה ונישקתי את ראשו. "אם תישאר כאן עד אחרי שקים תשתחרר, אני אלמד אותך שיטה ממש טובה לרצוח מישהו." היא בחן אותי וחייך והנהן.
"אפשר לחזור לשם עכשיו?" הוא שאל. "למה?"
"לא אמרתי שלום לקים," הנהנתי והלכנו לשם. קים שכבה על המיטה בעיניים עצומות וחייכתי. היא חמודה כל כך.
"היא ישנה. אבל אתה יכול להביא לה נשיקה על הלחי," הוא הנהן והלך להביא לה נשיקה.
שתי בנות נכנסו לחדר ובחנתי אותן. הן הסמיקו וחייכו אליי. הלכתי אליהן ודחפתי אותן החוצה. "מה אתן רוצות?"
"אני רק רוצה.. זאת אומרת, להכיר." בחנתי אותן והנדתי בראשי. "יש לי חברה. וכדאי לכן לעוף מכאן,"
"זה נכון ש.. אתה יודע?"
"אני לא מתכוון לענות לכן על אף שאלה." ידיי היו שלובות על חזי והזעם שלי בער בתוכי.
איך הן מסוגלות לפלוש לחדר של מישהי בבית חולים על מנת לראות אותי ואז לשאול אותי על השמועות שהופצו עליי? "עכשיו עופו מכאן ואל תחזרו אלא עם כן אתן רוצות שאוציא נגדכן צו הרחקה." הן בלעו את רוקן והנהנו.
חיכיתי לראות שהן הולכות והנדתי בראשי בחוסר אמון.
חזרתי לחדר ובחנתי אותם. "אתם גם צריכים ללכת. זה מאוחר כבר." הם בחנו אותי והנהנו. "לא בל אני אוסה להישאה אן עם אים," ג'ולייט אמרה ובחנה אותי עם דמעות בעיניה. נאנחתי והתיישבתי לידה. "את תוכלי לבוא מחר בסדר?"
"אבל אני אוסה להיות איתה עשיו!" היא צעקה והתחילה לבכות. ג'יימס הרים אותה עליו. "ג'ול אני מבטיח לך שנבוא מחר טוב?"
"לא! אני אוסה עשיו!" היא בעטה בו והוא נהם בזעם. "ג'ול." הוא הזהיר והיא נעצה בו מבט. "זה לא גן." היא אמרה.
לקחתי אותה ממנו והיא נעצה בי מבט ונאנחה. "מה?!"
"את כועסת עליי?" היא הנהנה ושילבה את ידיה על חזה. גיחכתי ורכנתי לאוזנה. "את יודעת שאי אפשר לכעוס עליי, נכון?" היא לא ענתה ובחנה את קים. דגדגתי אותה והיא התחילה לצחוק. "בסדה, אני אבוא מאה, אבל אק בילל שאים באמת ניאת מאוד ייפה," הנהנתי ונישקתי את מצחה. "בסדר, אז לכי עכשיו ומחר תחזרו לכאן ואני אקח אותך ואת קים לאכול גלידה בקפטריה," היא חייכה והנהנה.
ניגבתי את הדמעות מעיניה וסופיה לקחה אותה ממני. "ביי אולט," ג'ולייט אמרה ושמה את ראשה על כתפה של סופיה.
לילי נישקה את ראשה של קים. "ביי," היא אמרה וכולם יצאו מהחדר.