אהבה משוגעת || דואט האהבות [1]

פרק 20

קולטון; 19
קים; 15

--

*כעבור חודש וחצי*
-

קים:

התיישבתי על קולטון והוא חייך אליי. "מזל טוב, מפלצת קטנה," הוא לחש והצמיד את שפתינו.
הוא נישק אותי בתאווה וחייכתי אליו.
"אתה כזה אידיוט," לחשתי לו. הוא בהה בי. עיניו נצצו ויכולתי להישבע שהן צועקות 'אני אוהב אותך', אבל אני עדיין לא מאמינה לו.
אני לא רוצה להאמין ואז להיפגע.
חייכתי אליו והוא העביר את שיערי אל מאחוריי אוזני.
"את יפה ככה," לחש בשקט ובהה בי. "כל כך יפה," שפתיו התחככו באוזני והוא ליקק את צווארי בעדינות.
"טעים," מלמל וחייכתי אליו.
"אני אלך להביא את מה שקניתי לך," הוא הוריד אותי ממנו ותפסתי בידו. "אבל אמרנו שאתה לא קונה לי כלום כי לא קניתי לך כלום."
"לא קנית כי לא היה לך כסף." הוא אמר ובחן את עיניי.
"זה לא משנה. הייתי צריכה לקנות לך משהו בכל זאת."
"קים, מפלצת קטנה, את היחידה שהסכמת שלא אקנה לך משהו. אני לא הסכמתי וכבר קניתי את זה, חבל שזה יתבזבז." לחש. "תביא את זה ללארה, היא תשמח."
"קניתי ללארה בובה, היא אהבה את זה. אני אביא לך את המתנה שלך וכבר אחזור," הנהנתי והוא חייך ונישק את ראשי.
הרמתי את מבטי לרוז שעמדה עם מיה בכניסה למטבח.
היא הייתה עם דמעות בעיניה, היא ככה מאז שהם החזירו אותה מקנדה, אבל אז שאית'ן חזר לקנדה אחרי שהיה כאן בשבילה אבל הוא לא דיבר איתה, היא איבדה את זה לגמרי.
היא בקושי יוצאת מהחדר מאז.
בלעתי את רוקי ורצתי לחבק אותה.
היא לא חיבקה אותי בחזרה, אבל לא היה לי אכפת.
"את בסדר?" היא משכה בכתפיה ונאנחתי. "יום הולדת שמח, קים." היא לחשה וחייכה אליי.
"יום הולדת שמח," רוז חיבקה אותי בחוזקה. "הכתר הזה יפה, מאיפה הוא?"
"אמא ואבא שלי את זה קנו את זה שנולדתי," מלמלתי בשקט.
הן בחנו אותי וחייכו חיוך קטן.
"לאן הלכת?" קולטון שאל והרים אותי עליו. "תוריד אותי אידיוט!"
"לא. היית אמורה להישאר לשבת שם ולתת לי להביא לך את המתנה,"
"רציתי להגיד למיה ורוז שלום!" הוא הוריד אותי על הספה ובהה בשפתיי. "לא אכפת לי."
הוא הביא לי שני כרטיסים ובחנתי אותו בבלבול.
כרטיסי טיסה.
שניים.
לפריז.
התנפלתי עליו וחיבקתי אותו בחוזקה.
הוא צחקק וחיבק אותי בחזרה. "תודה, תודה, תודה!" נישקתי אותו והוא חייך והשכיב אותי על הספה. "מזל טוב, קטנטונת."

♡♡♡

פקחתי את עיניי וקולטון ליטף את ראשי.
הוא הזיז את שיערי מפניי ונאנח. "את בסדר?" שאל בשקט.
"הוא ניסה לרצוח אותי. הוא רדף אחריי עם סכין, קולט."
"אני יודע, את צרחת מתוך שינה.." נצמדתי אליו והתחלתי לבכות.
"אני צריך לספר לך משהו, זאת אומרת.. זה לא הזמן עכשיו, אבל אולי מחר." הנהנתי והוא בחן אותי.
עליתי מעליו וניסיתי לנשק אותו אבל הוא הסיט את ראשו.
"אני עייף.." מלמל ובחנתי אותי בבלבול.
"מחר אנחנו טסים לפריז, אז אולי עדיף שכן תגיד לי את זה עכשיו. אני בסדר, באמת." הוא בחן אותי והנהן.
"אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך," ליקקתי את שפתיי. "אבל אני התחלתי לצאת עם מישהי ו-"
"מה?" שאלתי בבלבול. "זה לא כאילו את וג'קס לא ביחד."
"אנחנו לא! אני נפרדתי ממנו!" דחפתי אותו ממני. "אבל אני אחזור אליו ואני אף פעם לא אפרד ממנו יותר! אני שונאת אותך!"
"קים-"
"לא." אמרתי ולקחתי את שני הכרטיסים.
הלכתי לאח וזרקתי אותו פנימה. "אני שונאת אותך! אני בחיים לא אטוס איתך לפריז!" הוא בהה בי ונאנח.
רצתי לחדר של לאונרדו והוא בחן אותי בבלבול. "מה קרה קים?" התקרבתי ונשכבתי לידו. "קים?"
"אני לא רוצה לישון עם קולט, אז אני ישנה איתך." הוא בחן אותי בבלבול ואז הנהן.
הוא לא אוהב אותך, קים. מה ציפית? שהוא יהיה איתך למרות שהוא שונא אותך?
היה לך ברור שהוא לא אוהב אותך כבר ממזמן.
שפתיי החלו לרעוד והרגשתי שהקירות סוגרים עליי. "אני.. אתה י..ודע מה אני אלך להגיד לו מה אני חושבת," לחשתי וברחתי לחדר בחזרה.
נכנסתי לשם.
"אני שונאת אותך! שונאת אותך! שונאת אותך!" צרחתי.
הוא בחן אותי ושתק. כאילו לא יודע שאני פגועה.
נכנסתי למקלחת והוא רדף אחריי.
הוא הספיק להיכנס לפני שסגרתי את הדלת ונפלתי על הרצפה.
התרחקתי ממנו ככל שיכולתי.
"אני שונאת אותך!" בעטתי בו והוא התכופף אליי. "לך מכאן." לחשתי בשקט. "אני מתחננת, קולטון."
"אני רוצה לוודא שלא תפגעי בעצמך, קים." הוא אמר. "אני אפגע בעצמי כי אתה פאקינג מניאק! אתה אמרת שאתה אוהב אותי."
"קים." הוא הזהיר שלקחתי את החתיכה החדה שאני משתמש בה בשביל לפגוע בעצמי.
זה לא היה בדיוק סכין.. לא הייתי בטוחה מה זה, זה פשוט היה חד וזה עשה עבודה טובה.
זה גרם לי לכאב.
"תביאי לי את זה." הוא אמר וניסה לקחת את זה ממני.
"לא." הנדתי בראשי.
בן זונה.
בן זונה.
אני שונאת אותו.
"תביאי. את. זה." הוא חטף את זה ממני ובהיתי בעיניו.
הוא לקח את זה ויצא החוצה משם.
הוא ירד למטה ורצתי אחריו. "תביא את זה!"
"את רואה את זה?" הוא שאל וזרק את זה לאיפשהו מחוץ לבית. לקחתי כמה צעדים אחורה והתחלתי לבכות.
"למה?! למה עשית את זה?!"
"תעלי למעלה ולכי לישון." הנדתי בראשי ויצאתי החוצה.
"תחזרי לכאן, יורד גשם וקר בחוץ."
"לא נראה לי שאכפת לך!"
"קים." הוא יצא אחרי ותפס אותי. הוא בהה בעיניי והנדתי בראשי. "אני הולכת לטיול, אני עוד מעט חוזרת,"
"טיול בגשם? את רצינית?"
"לך. תזדיין. בן זונה." הוא הידק את לסתו וברחתי משם.
עליתי על האופנוע שלי והתחלתי לנסוע.
הוא נסע אחריי וידעתי את זה. אבל שנאתי את זה.

קולטון:
♡♡♡

כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי נורא.
ממש נורא.
מה שקרה לה אתמול.. איך שהטרידו אותה. זה הכל בגללי. בגללי. פאק.
שאני מסתכל עליה, פוקחת את עיניה באיטיות. אני כמעט בטוח שהיא עדיין מסוממת.
"קולטון," רייגן נכנסה לחדר שלנו ורצה אליי.
היא קפצה עליי ונאנחתי.
קים קמה מהמיטה והלכה לשירותים.
"מה יש לה?" היא שאלה בשקט. "כלום," לחשתי ונישקתי אותה. "היא רק עייפה," היא בחנה אותי וחייכתי אליה. "מה?" שאלתי אותה. "אתה חתיך,"
"אני יודע." לחשתי.
היא קירבה את שפתיה לאוזני וליטפתי את המותן שלה. "אני רטובה בגלל זה,"
"באמת," אמרתי בגיחוך והיא הנהנה והלכה אותנו.
היא נישקה אותי וחייכתי אליה.
קים יצאה מהשירותים ורצה אל מחוץ לחדר שהיא בוכה. בחנתי אותה וליבי התכווץ.
שנאתי לראות אותה ככה.
שנאתי שהיא בוכה.
היא לא צריכה לבכות. אף אחד לא צריכה לבכות והעובדה שהיא בוכה בגללי מכאיבה לי אפילו יותר.
זה כואב כי היא הראשונה שאהבתי והיחידה שתמיד אוהב.
אני לעולם לא אוהב מישהי כמו שאני אוהב אותה, אבל אני אפילו לא בטוח שהיא יודעת את זה.
"אני.. צריך לשירותים רגע," לחשתי לה. "לבוא איתך?"
"אם את רוצה להסתכל לי על התחת,"
"על התחת שלך אני יכולה להסתכל גם בלי לבוא איתך. לך." הנהנתי והלכתי לשם.
בחנתי את המקלחת ובלעתי את רוקי.
טיפות דם שהיו על הרצפה והשטיח, מהמקלחת עד לכיור.
"פאק!" נהמתי והעפתי את האגרוף שלי.
פגעתי במראה והיא נשברה.
יצאתי מהמקלחת והיא בחנה אותי. "אתה מדמם,"
"אני יודע רייגן." אמרתי וירדתי למטה.
דומיניק חיבק את קים בחוזקה ונעץ בי מבט. "אולי כדאי שאלך," רייגן לחשה. "אני יודעת שאתם חברים ממש טובים, אני לא רוצה שבגללי לא תעזור לה,"
"כן, אולי כדאי שתלכי. אני אדבר איתך מאוחר יותר היום, טוב?" היא הנהנה ונישקתי אותה. "ביי, בייב." היא הלכה ודומיניק סימן לי לבוא איתו למפקדה.
הלכתי לשם והוא בא אחרי.
קים נשארה בסלון לבד ונאנחתי.
העברתי את ידי בשיערי וליקקתי את שפתיי.
"אני אוהב את קים, דומיניק. לא אף אחת אחרת." התחלתי בלהגיד את זה והוא הנהן. "אני יודע."
"אתה יודע?" שאלתי בבלבול.
"לא קראתי לך לכאן בגלל זה, קראתי לך לכאן בגלל שאני צריך שאתה וקים תעברו לשיקגו. איידן צריך שם עזרה."
"אני לא הבעייתי," מלמלתי ומבטי היה נעוץ בעיניו.
"לקים אין בעיה. אני דיברתי איתה. היא תהיה עם סופיה." הנהנתי.
"בסדר,"
"היא אוהבת אותך גם," הוא אמר שנייה לפני שקמתי מהשולחן. "היא לא."
"היא כן, קולטון. אם היא לא הייתה אוהב אותך היא לא הייתה מגיבה כך. אתה יודע את זה." בלעתי את רוקי והנהנתי.
יצאתי מהמפקדה והלכתי אל קים. אבל היא כבר נרדמה על הספה.
נאנחתי והרמתי אותה עליי.
לקחתי אותה לחדר שלנו והפשלתי את שרוולי הסווטשירט שלה. נישקתי את הצלקות והורדתי לה גם את המכנס.
פישקתי קצת את רגליה ונישקתי את הצלקות ברגליה.
"אני מצטער, מפלצת קטנה שלי. אני אוהב אותך כל כך, אני נשבע. אני אוהב אותך יותר משאהבתי כל אחד בחיים."