זיכרון ילדות

פרק 1

עבר, שבוע אחרי שקאי עבר לשבת ליד ליילה

לא הצלחתי להתרכז בשום דבר שהמורה להיסטוריה הסביר במהלך השיעור. ליבי דפק בצורה משוגעת, לנוכח העובדה שקאי יושב לידי. ראשו שמופנה לכיווני מונח על ידיו שמונחות על השולחן ועיניו סגורות, נותן לי מראה נדיר של ריסיו הארוכים. הגנים האיטלקיים שלו חגגו פה על שולחנו לידי. ליבי לא עמד בזה. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, כל כך עמוקה כי הייתי חייבת לחזור להתרכז בחומר הנלמד. הנוכחות של קאי כל כך מורגשת, ממש מורגשת וקשה לי. הוא מרעיד את כל עולמי והוא לא עושה כלום. הוא לא מתאמץ, הוא רק יושב לידי ומנמנם. הנשימות שלו מורגשות על ידי שקרובה אליו ויכולתי להרגיש את החמימות של הנשימות שלו על ידי. זה הרגיש טוב. תהיתי לרגע לעצמי, אם זה בסדר שזה מרגיש טוב. אם כדאי לי ליפול לרגליו יותר ממה שאני כבר נפולה, בידיעה שהוא סך הכל משחק בכל דבר שזז. ניסיתי להדחיק את המחשבות שלי עמוק עמוק בראשי, כדי שאוכל להתרכז סוף סוף בשיעור הזה שאלוהים, פעם ראשונה בחיי, שאין לי מושג אבל באמת אין לי מושג, על מה המורה להיסטוריה מרצה היום בשיעור. בסופו של דבר צלצול הושמע ברחבי הכיתה. המורה להיסטוריה סגר את ספריו ומלמל כמה דברים בעוד התלמידים כבר הספיקו לקום מכיסאם ולעשות המון רעש. "אל תשכחו את שיעורי הבית," המורה ניסה לדבר בין כל הרעש. לבסוף הוא נאנח ועזב את הכיתה. הבטתי בלוח הגדול וניסיתי להבין מה שיעורי הבית. 'עמודים 42-45, קטע קריאה ושאלות' היא כתוב בגדול על הלוח. מהר כתבתי לעצמי את השיעורים במחברתי בקטן כדי לא לשכוח. הכיסא שלידי חרק וגרם לי לקפוץ כמו ילדה קטנה בבהלה. בזווית עיני הבחנתי בקאי שנמתח על כסאו בעודו מרים את ידיו כלפי מעלה למתיחה. שריריו בלטו בשרוולים הקצרים של מדי בית הספר, גרם לליבי לזוז. הסטתי במהירות את מבטי חזרה למחברת והשתדלתי שלא לחשוף את עצמי בפניו.

"שומעת רגע," הולי שיט. טון קולו שהיה כל כך קרוב אליי נשמע כל כך טוב שהחזקתי את העיפרון שבידי כל כך חזק, שפחדתי שישבר לי בידיים. הסטתי את מבטי לכיוונו בצורה איטית, מפחדת ממה שאראה. קאי חזק להישען עם ידיו על השולחן ומבטו עליי. עיניו הסתכלו בעיניי. וואו. שקעתי כל כך עמוק בתוך עיניו החומות כדבש. הן לא היו חומות כהות וגם לא יותר מדי בהירות. בתוכן היה ערבוב קל של ירוק וצהוב מסביב לאישונים, דבר שניתן לראות רק אם מסתכלים עליו מקרוב. העיניים שלו סחפו אותי הרחק הרחק מכאן. "כשתסיימי את שיעורי הבית האלה, תגידי לי." הוא זרק לכיווני וקם מכסאו, נעמד על רגליו ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו. קאי סובב אליו את גבי ויצא מהכיתה. שחררתי את נשמתי שהייתה תקועה בתוכי ונשמתי שוב לרווחה. להביט בעיניו הרגיש כל כך טוב. אבל... לא ידעתי אם בא לי להרוג אותו על צורת הדיבור שלו, כאילו אני עובדת אצלו. זה צבט לי בלב, אני לא אשקר. המחשבה שהוא רואה בי עוד סתם אחת, שינצל כדי להתקדם בלימודים ולא כי הוא רוצה, אלא כי הכריחו אותו לעשות זאת. הוא בחיים לא יסתכל לכיווני. לפעמים אני באמת מרגישה סתומה. הוא לא שם עליי זה ברור, הוא מדבר אליי לפעמים בצורה מזלזלת, אך עדיין תמיד ליבי דופק ואני לא יכולה לנשום כמו שצריך כשהוא לידי.