זיכרון ילדות

פרק 22

לא, לא, אל תיפלו!

צעקתי לעצמי בראש לאחר שחלק מן ערמת הדפים שהחזקתי בידיי נפלה על הרצפה. "פאק.." מלמלתי באנחה והתיישבתי על ברכיי, בעודי אוספת את כל המסמכים שנפלו לי על הרצפה, חזרה לערמה אחת. הייתי חייבת להספיק לתת אותם לקאי לפני הישיבה שלו. "צריכה עזרה?" ג'ייק הגיח מולי והציע את עזרתו. סירבתי בנימוס להצעה שלו מאחר והצלחתי להסתדר בסופו של דבר. קמתי על רגליי כשהערמה בידי, ונפרדתי בזריזות מגייק. המצב בינינו נשאר מרוחק. לא רציתי להסתבך יותר, אז לא ניגשתי יותר מדי למחלקה שלו. לא רציתי שקאי יחשוב שיש בייני לבין ג'ייק משהו, מאחר וכבר הבנתי למה זה גורם. רציתי להתמקד בקאי וברגשות שלי אליו. הלכתי בזריזות למשרד וניסיתי לשמור כמה שיותר על הערמה שלא תיפול לי שוב. אדוארד פתח לי את הדלת בשנייה שהופעתי מולה, והנהנתי אליו כתודה.

"את מאחרת," ג'יימס הגיח אליי ותפס מבלי להודיע, בחלק מהמסמכים שהחזקתי. "אל תתחיל." לא היה לי כוח להטפות אחרי הסבל שעברתי בשביל להשיג את המסמכים האלה. הם נפלו לי כמה פעמים מהיד, ועוד לפני כשרק הדפסתי, נגמרו הדפים, אז הייתי צריכה ללכת להביא חבילה חדשה- כמובן שלא היה, אז נשלחתי לחנות ליד הבניין, בשביל לקנות חבילת דפים. והתוצאה- חם לי ואני שונאת שחם לי. ועוד יותר כשמעצבנים אותי כשחם לי. נכנסו למשרד של קאי והנחתי על שולחנו את המסמכים. הוא עמד לעלות לפגישה דרך המחשב, והכין את המצלמה וכל מה שצריך. ג'יימס הניח גם הוא את שאר המסמכים מיד אחריי. התחלתי לסדר אותם לפי הצורך. חילקתי אותם לשתי ערמות- אחת בה קאי צריך לחתום על דברים, והשנייה בשביל הפגישה שלו שתקרה בקרוב. "אני צריכה את החתימה שלך כאן," הצבעתי על השורה בה עליו לחתום. "ככה בכל הערמה הזאת. הערמה השנייה בשביל הפגישה שלך." הוא הנהן והחל במהירות לחתום על מה שצריך. חתימה אחת בחומת שלו, ועוד אחת בכתב יד. היה אפשר לראות כמה הוא מיומן, רק מהמהירות בה פעל. החולצה הלבנה שלבש נמתחה ביחד עם תנועות ידיו, מה שבהחלט היה מושך. לאחר שסיים לחתום על הכל, הוא הגיש אליי את המסמכים חזרה. "כמה זמן יש לי?" הוא פנה אל ג'יימס שהתיישב על הכורסה מולנו. "עשר דקות." הוא השיב לאחר שהסתכל בשעונו. קאי קם על רגליו וסימן לי לבוא אחריו. ג'יימס הבין מה קאי רצה ומלמל משהו לעצמו, וקאי רק גלגל את עיניו. מהזמן שביליתי איתם בהחלט הבנתי כמה הם דומים, ובעיקר מצחיקים. אפשר להסתכל עליהם ביחד שעות ולצחוק מכל רגע. הם תמיד רבים אחד עם השני על שטויות, אבל באותו הזמן הם גם מכירים אחד את השני הכי טוב. אהבתי את היחסים שלהם, ושמחתי בעיקר שקאי מצא מישהו שהוא יכול לבטוח בו ככה. שהוא מצא חבר טוב.

בחיוך שניסיתי להסתיר מכולם, עקבתי אחריו ישירות אל גג הבניין. "אז למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי כשאני ממשיכה להחניק את חיוכי בפניו. אומנם גמייס הבין, אך אני לא. החיוך שאיים לצאת היה בעיקר בגלל העובדה שזה אני וקאי לבד. הוא התיישב על הספסל ותפח עליו, מסמן לי לשבת לידו. התיישבתי גם אני וחיכיתי שיגיד לי מה אנחנו עושים פה. "שקט פה. אני אוהב את זה." הוא דיבר סוף סוף. הנהנתי בהסכמה. אם יש משהו ששנינו אהבנו זה את הגג. בקושי עלו לכאן אנשים, והמקום היה כל כך רגוע ויפה. "מה את עושה היום בערב?" הוא שאל וגרם לי לקפוא במקום. הלב של דפק ונהיה לי חם עוד יותר. "אין לי תוכניות מיוחדות." השבתי והסתכלתי על השמיים. התרגשתי מציפיה לדבריו. רק רציתי שידבר. "יופי. אלנה תשמח לראות אותך." הוא אמר וצחוק נפלט בפיו. פתחתי את פי בהלם כשקאי נעמד על רגליו והחל להתרחק ממני, כשהוא הולך לאחור. "קאי, תיזהר ממני," אזהרתי אותו ונעמדתי גם אני. הוא תחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו והחל להגביר קצב. "חבל, היא מתגעגעת-"