זיכרון ילדות

פרק 62

עמדנו בכניסה לביתם של ההורים של קאי. ליבי דפק בחוזקה, מאיים לצאת מגופי כל רגע. קאי תפס בידי חזק וניסה להרגיע את הרוחות הסוערות בי. הפגישה עם הוריו כללה ארוחת ערב. אני, קאי וההורים שלו. המשכתי לעמוד מול דלת ביתם, לא מסוגלת לעשות את הצעד ולהיכנס דרך הדלת המאיימת. "אני לא מסוגלת," אמרתי ושחררתי את ידי מידו, מסתובבת עם גבי אל הדלת. התחלתי להתקדם חזרה אל מכוניתו שחנתה בסמוך, אך קאי שלח את ידו ותפס בזרועי. "את מסוגלת." הוא קבע תוך כדי שהוא מושך אותי חזרה אליו. הוא שתל נשיקה קצרה על שפתיי. שרבבתי את שפתיי בלחץ. לקחתי נשימה עמוקה מאחר והבנתי שאין לי לאן לברוח מפה. אני מתחנת עם קאי ובשלב מסוים, אצטרך להתמודד עם הוריו. אני חייבת.
"אוקיי, בוא ניכנס." אמרתי תוך כדי שאני לוקחת מספר נשימות. קאי שילב את אצבעות ידו בידי והידק את אחיזתו. הוא דפק עם ידו הפנויה על הדלת. הדלת נפתחה וגבר מבוגר, שנראה באזור החמישים לחייו, שיערו האפיר והוא לבש חליפה מחויטת. "קאי, ברוך הבא." הוא פתח את הדלת לרווחה, מסמן לנו להיכנס. "זה המזכיר של אבי, לאונרדו." הוא הציג בפניי את הגבר המבוגר שעמד מולי. "ליילה," חייכתי חיוך והושטתי לכיוונו את ידי ללחיצה. לאונרדו לחץ את ידי בתגובה. "בואו אחריי." הוא ביקש והוביל אותנו אל חדר האוכל הגדול בבית הוריו של קאי. הבית היה מעוצב בסגנון מודרני, שהזכיר ממש את עיצוב הדירה של קאי. הרצפה הלבנה המבריקה, הקירות הלבנים והרהיטים בצבעי מט שחור. צעדתי לחדר האוכל בצעדים מהוססים וחוששים. הוריו של קאי ישבו סביב שולחן ארוך ומעוטר במאכלים. אביו של קאי ישב בראש השולחן ואמו ישבה לצידו מצב ימין שלו. קאי התיישב לצד אביו מצידו השמאלי ואני התיישבתי ליד קאי. הוא עזב את ידי לרגע וליבי דפק כל כך חזק, כשידו עזבה את ידי. המגע של קאי תמיד הצליח להרגיע אותי ועכשיו זה היה חסר.

קאי קלט שלאט לאט אני מתחילה להילחץ יותר מדי. רגלי רקעה ברצפה במהירות. הוא הניח את ידו על רגליי מתחת לשולחן, מלטף בצורה מרגיעה. הרגל שלי שרקעה ברצפה קודם לכן מתוך הלחץ, שאיים להרוג אותי כאן ועכשיו, החלה להירגע. גם דפיקות ליבי לאט לאט ירדו בעצומתן. שקט שרר סביב שולחן האוכל. הדממה הזו יכלה בהחלט להרוג אותי ולחסל את כל כולי. תפסתי בידו של קאי עם שהונחה על רגלי מתחת לשולחן, עם שתי ידיי והחזקתי בה חזק, כשאני משלבת את אצבעותיי באצבעותיו. "אז ליילה," ויויאן אמו של קאי החלה לדבר, גורמת לנשימתי להיעצר מהמבט שנעצה בי. "מאחר ואת הולכת להתחתן עם הבן שלי," היא המשיכה בדבריה.
"אני אעצור אותך כאן." קאי קטע את אמו בטון נמוך, כשהוא נועץ בה מבט כועס. "קודם כל אני חושב שמגיע לליילה התנצלות," הוא הוסיף, לא עוזב את ידי. "התנצלות כנה. עשיתם לה את המוות ואני לא שוכח לכם את זה. אני לא אשכח. לכן אני מצפה שההתנצלות תהיה כנה לחלוטין."
ויויאן לקחה נשימה עמוקה ונעצה בי מבט. "אני מתנצלת ליילה. אני מבקשת סליחה."
פאק. עצרתי מלנשום. אני לא יודעת איך להגיב לה, לא חשבתי שהיא באמת תתנצל. השפלתי את עיניי אל הצלחת הריקה שהונחה על השולחן מולי.
"מה שרציתי להגיד," ויויאן המשיכה את דבריה מיד לאחר מכן, והרמתי את מבטי אל קאי, בוחנת את פניו. הוא הנהן עם ראשו ואמו המשיכה לדבר. "לדעתי כדאי שנתחיל מהתחלה, לא?" היא שאלה ונשפתי אוויר החוצה בתגובה. לא ידעתי אם זה דבר טוב או רע. "כן.." מלמלתי בעודי מוציאה אוויר החוצה.
"אנחנו מכירים בסופו של דבר, כך שנחסוך את ההכירות בינינו." אביו אמר בפנים אדישות לחלוטין. הוא כל כך הלחיץ אותי, בעיקר בגלל שלא ידעתי איך לקרוא את הבעות הפנים שלו. ויויאן תמיד הראתה את הרגשות שלה כלפיי, כך שידעתי היטב מה היא חושבת עליי. את אלונסו, אביו של קאי, אף פעם לא הצלחתי להבין.