פרק 28

6.6K 301 97
                                    

קאי התקרב אליי והכניס את הטלפון שלו לתוך כיס הקפוצון שלבש. הוא לבש גינס שחור ומגפיים שחורות גבוהות, וקפוצון בצבע אפור חלק. הוא נראה כל כך מהמם בבגדים פשוטים ולא רק בחליפות. התחלתי להתנשם בכבדות כשהוא נעמד ממש ליד הספסל שישבתי עליו, בעיקר בגלל העובדה שהוא התעקש כל פעם ששאלתי אותו- שהוא לא מגיע. לא משנה מה אמרתי, הוא תמיד ענה שהוא לא יבוא. הסרתי מאוזני את האוזניות והחזרתי אותן חזרה לקופסה שלהן, לא מסירה את מבטי מקאי. הרמתי את הטלפון שנפל על הקרקע ונעמדתי על רגליי מולו. דחפתי הכל לתוך כיסי מכנסיי. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו בהלם. הוא הניח את ידיו בכיס הגדול של הקפוצון שלבש וחייך את החיוך ממיס הלבבות שלו. "שיניתי את דעתי." הוא השיב בפשטות והתיישב על הספסל. הסתובבתי אליו כשאני עדיין עומדת על רגליי. "לא.. לא הבנתי.." מלמלתי בחוסר הבנה. הבן אדם לא דיבר איתי בקושי מספר ימים ועכשיו מופיע מולי כאן, אחרי שקבע נחרצות שהוא לא מגיע?

ידו תפסה בידי והושיבה אותי על הספסל לצידו. "מה את בהלם? אני המנכל אל תשכחי. אני יכול להופיע וללכת מתי שארצה." הוא משך בכתפיו ופלטתי נשיפות עצבניות החוצה. מרפקו זז ונגע בשלי. קאי נעץ בי מבט חושד. "מה יש לך?" הוא שאל. קמתי בעצבים והסתובבתי אליו. "מה יש לי? סיננתי אותי תקופה, נעלמת ולא טרחת להודיע גם, אמרת שאתה לא מגיע ואתה פה עכשיו? אתה פשוט הפכפך ב.. ב-"
קאי נעמד על רגליו מולי. הוא העלה את ידיו לכיוון פניי. הוא תפס את פניי בשתי ידיו כשאני מתנשפת בכבדות מבלי יכולת לסיים את המשפט שרציתי להגיד. "קודם תנשמי." הוא אמר בעודו מחזיק את פניי. התחלתי להאדים וחום גופי עלה. לנשום? כבר לא הצלחתי כמו שצריך, בטח כשהוא מביט בי ככה כל כך קרוב. "מתנצל אוקיי? עברו עליי כמה ימים קשים. לא התכוונתי להוציא את זה עלייך." הוא הוריד באיטיות את ידיו מפניי לכיוון כתפיי ומשם לזרועותיי. "יכולת להגיד משהו..." מלמלתי בקול חלש. דמעות החלו לבצבץ בעיניי. חשבתי שהוא נעלם בגללי. בגלל שעשיתי משהו לא במקום. לעזאזל. האכלתי את עצמי סרטים סתם. "אני מצטער.. הייתי צריך לארגן את המחשבות שלי." הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי ישירות לתוך עיניו. לארגן את המחשבות שלו? אילו מחשבות?

"ליילה!" קול מוכר צעק את שמי, מה שגרם לקאי להתרחק ממני כמה צעדים. בלעתי את רוקי בכבדות ונלחמתי עם עצמי לא להוריד את הדמעות שאיימו לצאת. קייטי ואדוארד התקרבו אלינו בריצה. "הו.. אדוני, לא ידעתי שאתה מגיע בסוף." אדוארד פנה אל קאי, שרק חייך אליו. "הכל טוב, שינוי של הרגע האחרון." הוא השיב והעביר את מבטו אליי, כשהוא מחזיר לאחר מכן את המבט אל אדוארד. "אוכלים צהריים. אתם באים?" קייטי הוסיפה בשאלה. הנהנתי בחיוב וזרקתי מבט אל קאי, כשאני מתקדמת לצידם לכיוון חדר האוכל של הצימר. קאי התקדם בשקט מאחורינו. אדוארד וקייטי פטפטו בקולי קולות, גם כשפגשנו בשאר הצוות שעבדנו איתו, והתקדמנו ביחד כולנו לכיוון חדר האוכל. קאי נעמד לצידי בשקט.

זיכרון ילדותWhere stories live. Discover now