זיכרון ילדות

פרק 5

הווה, 7 שנים אחרי

"בוקר טוב!" ידיים הזיזו את גופי ששכב על מיטתי בתנועות חדות. "ליילה, בוקר," זיהיתי את הקול. קולה של קים. מלמלתי בסירוב וכיסיתי את ראשי בשמיכה. קים בתגובה משכה את שמיכתי וחשפה את כולי. קור עז פילח את גופי וגרם לי לפקוח את עיניי. "עוד קצת.." ביקשתי מקים שתפסה בידיי, מושכת אותי מהמיטה. "אחותי, את מאחרת." היא אמרה וניערה אותי. בשנייה פקחתי את עיניי הפעם באמת והסתכלתי על קים. "שיט. מה השעה?" שאלתי אותה בבהלה. קמתי במהירות מהמיטה ורצתי את השירותים. "יש לך חצי שעה להתארגן!" שמעתי אותה צועקת מחדרי. היום אני מתחילה עבודה חדשה ואני חייבת להשאיר רושם טוב. לאחר, לא מרגיש לי כמו רושם טוב להשאיר. פתחתי את ברז המים והתחלתי לצחצח את שיניי. שטפתי פנים וניגבתי אותם במגבת קטנה, חוזרת בריצה אל חדרי. כשנכנסתי לחדר פתחתי את הארון וחיפשתי במהירות בגדים ללבוש היום. קים שכבה על מיטתי והייתה בטלפון שלה. נעצרתי לרגע והסתובבתי אליה. "איך נכנסת? החלפתי את הקוד אתמול." שאלתי בתהייה. אתמול החלטתי להחליף את הקוד של הבית. "אמרת לי את הקוד החדש." היא מילמלה בעודה עדיין בטלפון. אה. נכון. שכחתי שאמרתי לה מאוחר בלילה.
חזרתי לחפש בגדים בארון והוצאתי גינס ארוך בגזרה גבוהה בצבע שחור וחולצה מכופתרת ארוכה בצבע תכלת בהיר, שהכנסתי בתוך מכנסיי. נעלתי את הנעליים הרגילות שלי, סניקרס לבנות, והתיישבתי מול המראה ליד שולחן האיפור שלי. קים דאגה שיהיה לי שולחן מלא באיפור, כמו שלה שיש. לקחתי מסקרה שחורה ומרחתי על הריסים שלי, מעניקה להם אורך וצבע. מרחתי מייקאפ ואודם בצבע בהיר, בצבע השפתיים שלי. "תני לי לאפר אותך." קים ביקשה והסתכלה עליי דרך המראה. "לא רוצה," אמרתי בילדותיות והוצאתי לה לשון. אם קים תאפר אותי אני לא אצא מכאן בחיים. פתחתי את המגירה שהיתה בשולחן בשביל להוציא מספר טבעות וצמיד מתוכה, אך קפאתי לשם הקופסה הירוקה שהייתה מונחת לה בפינת המגירה.

7 שנים. פאקינג 7 שנים. בתוך הקופסה הזו הייתה שרשרת. שרשרת לב קטנה שאותו אחד קנה לי, סתם כי הוא רצה. כי הוא ראה את השרשרת הזו בחנות וחשב עליי. 7 שנים עברו מאז שהוא עזב. כל השנה הראשונה בלעדיו, אז בכיתה יב, היה לי הכי קשה. כל פינה בבית הספר הזכירה לי אותו. המקום הריק שהיה לידי הזכיר לי אותו. גג בית הספר, אולם הספורט, המגרש, חדר האחות, הלימודים עצמם, הכל. פשוט הכל הזכיר לי אותו. לא הצלחתי להתרכז בלימודים יותר. לא הצלחתי ללמוד כמו פעם. נכשלתי מבחן אחר מבחן, הציונים הדרדרו להם מיום ליום וכבר לא יכולתי להתקבל לשום מקום שרציתי. רק כשסיימתי בית ספר וניתקתי קשר עם כולם חוץ מקים, שהייתה איתי לאורך כל הדרך ותמכה בי בהכל. רק אחרי, הצלחתי לאט לאט לשחרר ממנו. את שמו כבר לא אומרים. יש איסור שאני החלטתי עליו, שלא מדברים עליו. לא מזכירים אותו. מאחר והוא לא יצר קשר איתי בכלל הנחתי כי זכרונו לא חזר. העדפתי להאמין לכך מאשר לחשוב שאולי הוא כן זוכר, אך הוא לא חוזר אליי. בסופו של דבר הצלחתי להתקדם הלאה. הוריי לא חפרו לי יותר מדי לגבי הלימודים, הם הבינו את הדיכאון בו הייתי ורק שמחו כי לפחות יש חברה איתי, ואני לא לבד. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. בעזרתה הצלחתי לצאת מהדיכאון ולהבין שזה לא סוף העולם. אני יותר חזקה מזה. המשפט שהיא אמרה לי עוד חקוק בזכרוני. "תנשמי. תאמיני לי שבהתאם לנסיבות זה עדיף. עדיף שהוא לא יזכור אותך ויחייה, מאשר שימות." והיא צדקה בכל מילה. כל עוד הוא חיי, אני שמחה. אם זה אומר שעליו לשכוח אותי כדי לחיות, אני אקבל זאת בהבנה, למרות הכאב. מאז השרשרת הזו תקועה בקופסה המקורית שלה, בתוך המגירה, רחוק מהעין רחוק מהלב. הוא כבר לא במחשבות שלי יותר. עברתי הלאה.
עכשיו אני בת 24, בדיוק מתחילה לעבוד כמזכירה בחברה גדולה, גרה בדירה שבעזרת הוריי קניתי. אני מתכננת להרוויח הרבה כסף ולהחזיר להם על כך.