זיכרון ילדות

פרק 55

שכבתי במיטת בית החולים, כשראשי טרוד במחשבות. הערב ירד, שעות עברו מהרגע שהוריי ביקרו אותי בבית החולים. הם הספיקו לחזור לביתם, אחרי שהתחחנתי שיחזרו ושילכו לנוח, בטענה שאני אהיה בסדר ושקים לצידי. ג'יימס קיבל הודעה דחופה וגם הוא היה צריך ללכת, כך שנשארתי רק עם קים, שיצאה לקנות לה קפה. הרופא אסר עליי לשתות קפה בינתיים. אז כן, עברו שעות וקאי עוד לא ביקר אותי. זה גרם לי לתהות הרבה. אולי הוא עוד לא מוכן לראות אותי. אולי הוא צריך לארגן את המחשבות שלו ואת הזכרונות שלו, כמו בפעם ההיא שהוא נעלם לכמה ימים. חשבתי שאולי הוא צריך קצת מרחב.
הטלפון שלי נשאר זרוק בדירתי, כך שלא יכולתי להתקשר אליו דרכי. זכרתי את המספר שלו בעל-פה, כך שיכולתי לבקש מקים את הנייד שלה בשביל להתקשר אליו. אבל האמת, קצת חששתי. אם הוא לא כאן, אז לא ידעתי אם כדאי לי להתקשר אליו או לא. בסוף החלטתי שלא.
קים סיפרה לי לאחר שהוריי וג'יימס הלכו, שהחוטף שלי, ג׳ון לנון, זה שמו, הולך לשבת מאחורי סורג ובריח לתקופה מאוד ארוכה. הוקל לי לשמוע שהוא לא הולך להסתובב חופשי יותר. הוא גם פוטר מעבודתו כמובן ושמחתי על כך.
אחיות בית החולים נכנסו מדי פעם, והמשיכו לתת לי משככי הכאבים. הכאב שתקף את גופי החל להיעלם בשעה טובה, הודות למשככים שהחלו להשפיע. האחיות דאגו לא לתת לי יותר מדי, מאחר וזה עלול להשפיע לרעה.
תודה לאל לא שברתי שום צלע, אך גופי מלא בחבלות. חשבתי שנקעתי את הקרסול, עקב הנפילה במדרגות, אך מסתבר שמדובר רק במכה יבשה. הרופא סיפר לי בנוסף, שבגלל שקאי עטף את גופי כשנפלנו, הוא מנע מפגיעות נוספות שיכולתי לקבל, כתוצאה מהפגיעה של גופי החבול במתנפח.

קים נכנסה אל החדר והתיישבה לצידי עם הקפה בידה. היא הביטה בי בעיניים מסוקרנת. "מה?" שאלתי בחוסר הבנה, לאחר שנעצה בי מבט במשך מספר דקות. "על מה את חושבת?" היא שאלה ולגמה מכוס הקפה שלה לאחר מכן. הסתובבתי על הצד, כשאני עם הפנים שלי מולה. "על קאי?" היא שאלה והנהנתי לחיוב. הוא במחשבות שלי בלי הפסקה. "אני בטוחה שיש הסבר, לכך שהוא עוד לא הופיע. אולי הוא צריך קצת זמן." היא אמרה, אך בתגובה נשפתי אוויר החוצה בעצבים. התחיל להחשיך בחוץ וזה אומר עוד יום ללא קאי. "אני משתגעת מהמחשבה שאני לא יודעת מה עובר עליו." מלמלתי לעברה בעודי בוהה בנקודה בקיר שמאחוריה. אני לא יודעת מה קאי חושב ואיך הוא מרגיש כרגע. לעזאזל. התחלתי לרעוד מהמחשבה שאולי הנפילה, גרמה לקאי לשכוח את העובדה שהוא נזכר? אולי הוא קיבל מכה בראש ושכח חלק ממה שקרה אתמול? אולי הוא עוד בטוח שנפרדתי ממנו.
תשתקי.
מוח, תשתוק לעזאזל.
זה הרי לא הגיוני. לא יכול להיות שהוא שכח שהוא נזכר בי, הרי הוא פירק את הכתב שחטף אותי במכות.
לא הגיוני.
לכן, מוח. סתום את פיך בבקשה.
"את יודעת.. לגלות את מה שקאי גילה, על העבר שלו ושלך, זה לא פשוט. כל מה שהוא האמין בו, השתנה בלילה אחד." קים אמרה בעודה לוגמת מכוס הקפה שבידה. נשמתי עמוק, יודעת שהיא צודקת.
אם זה היה קורה לי, כנראה שהייתי מתנתקת מכל העולם לכמה ימים טובים.
עצמתי את עיניי וקברתי את פניי בכרית. פאק. "ליילה, תרגעי, הוא בטוח יבוא אלייך, הוא לא דפוק." היא הוסיפה, גורמת לדמעות לבצבץ בעיניי. כל כך כאב לי עכשיו יותר הלב מהגוף, שגם ככה היה שבור לחתיכות.