זיכרון ילדות

פרק 46

-קאי-

היום למחרת הגיע. יום ששנאתי מכל ליבי. לא הצלחתי לישון כל הלילה, מהמחשבות על ליילה. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים, אך היא לא ענתה לשיחות שלי. ככה התחיל הבוקר הרע שלי. זה המשיך לכך, שאמי לא הפסיקה לחפור לי במשך כל הבוקר, בעיקר שטויות שלא הקשבתי להן. הראש שלי היה שקוע בבחורה אחת, שמילאה את עולמי, אך באותה שנייה ידעה גם איך לרסק אותו בידיה. הייתה לי תחושה שההורים שלי מעורבים איכשהו. לא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין זאת. הכל היה מדהים עד שהם נכנסו בדלת משרדי. המבט שהיה על פניה של אמי, אמר הרבה דברים. רק שלא ידעתי להבין מה. היא לא אהבה את ליילה, והתגובה שלה הייתה מוגזמת. יותר מדי מוגזמת. אני לא מצליח לקשר בין הדברים, אני לא מצליח להבין למה ליילה עזבה אותי ככה, רק אחרי פגישה קצרה עם הוריי. למה. למה לעזאזל.
כאב לי בעיקר שליילה לא סיפרה לי מה קרה באמת. שהיא לא נלחמה עלינו. שהיא ויתרה בכזאת קלות. על סמך מה? אם היא רק הייתה מספרת לי, הייתי הופך עולמות בשבילה. הייתי עושה הכל, כדי שנישאר ביחד. אבל היא בחרה לקום וללכת. למה? אני לא מצליח להבין. המשרד היה ריק בלעדיה. היא לא ישבה לצד שולחנה, כשהיא מביטה בי בעיניים מלאות דרך הקיר השקוף שהפריד ביני לבינה. כלום לא היה אותו הדבר, כשהיא לא כאן.

ג'יימס נכנס אל משרדי והניח מולי מעטפה חומה. "מה זה?" שאלתי חסר סבלנות, כשאני מביט במבט חלול על מסך המחשב. "חוזה של שחקנית חדשה, ליילה ביקשה ממני שתקבע איתה פגישה. היא שלחה לך למייל את הדוח שלה." הרמתי את מבטי אליו בזריזות. ליבי החל לדפוק למשמע שמה. נשכתי את שפתי, לא מצליח להבין למה היא פשוט לא פנתה אליי. למה דרך ג'יימס. "אין לי זמן." קבעתי והחזרתי את מבטי אל המחשב. ג'יימס גלגל את עיניו. הוא ידע שאני מחרטט. הוא הכיר את הלוז שלי יותר טוב ממני. "אין לך זמן.. קאי, אני מבין שהיא נפרדה ממך, אתה על הפנים, אני מבין. אבל יש לך עבודה לעשות." הוא אמר. דמי החל לבעבע וכעס חלחל בגופי. קמתי בתנופה חזקה, מעיף את הכיסא שעליו ישבתי אחורנית. "צא. טוס לי מהעיניים, ג'יימס. אל תעצבן אותי." אמרתי באיום. העצבים מתחילים להיבנות בתוך גופי. "קאי, תתאפס על עצמך." הוא אמר והניח את ידיו על השולחן בכעס. יריתי לעברו מבט זועם ורצחני. "צא לי מהמשרד." השבתי באיטיות, מדגיש כל מילה. ג'יימס סינן קללה ויצא מן המשרד בטריקת דלת. התיישבתי בחזרה על הכיסא באנחה. ג'יימס לא היה נראה מופתע כל כך, שליילה נפרדה ממני. תהיתי לעצמי אם גם הוא יודע, את מה שאני לא יודע.

לעזאזל. היום לא הלך כמו שצריך. הייתי עצבני בטירוף, הפגישות הלכו על הפנים, רבתי עם חצי חברה היום. שום דבר לא הלך כמו שתכננתי. תכף יש לי פגישה עם אחת הלהקות, בדיקה לגבי הופעת הבכורה שלהם. ממש, אבל ממש לא היה לי כוחות לזה. ידעתי שאני צריך לקום על הרגליים וללכת לפגישה, אך הכוחות הנפשיים שבי ירדו מרגע לרגע. כל דבר קטן מעצבן אותי, אני לא מצליח לחשוב בהיגיון. פעם ראשונה שהעבודה לא מעניינת אותי. פעם ראשונה שפתאום לא בא לי להיות הכי טוב, להוכיח להוריי ולסבא שלי, שאני יכול לנהל את החברה. פעם ראשונה שאין לי כוח רצון לכל השטויות האלה. אני רוצה במקום זה משהו אחר. אני רוצה מישהי אחרת. אני רוצה את ליילה, אני רוצה שהיא תחזור אליי, אני רוצה לראות אותה יושבת לצד שולחנה במשרד, כשהיא מחייכת לעברי חיוך מבויש, לאחר שנתפסה על ידי כשהיא לא מפסיקה להתסכל עליי. אני רוצה שהלב שלי יחזור לפעום, כי בינתיים הוא מת, כמו באותו הזמן שאיבדתי את הזיכרון שלי.