זיכרון ילדות

פרק 27

"כולם מוכנים? אנחנו תכף יוצאים!"
אחת העובדות במחלקה של צוות הבידור בחברה צעקה. התחלנו לעלות לאוטובוסים, לפי סדר מחלקות. אני הייתי באוטובוס מספר אחד. כל הצוות שלי עלה והם היו בהחלט נרגשים לאירוע. קייטי הסבירה לי שזה קורה כל שנה, שיוצאים לסופ״ש כזה- פעם אחת בשנה. זה אחד הפעילויות שהחברה מקיימת שבהחלט כיף ושכולם נהנים, ומי שלא מגיע בהחלט מפסיד. רק הנהנתי בהבנה לדבריה. ראשי לא כל כך תפקד. הימים האחרונים היו קשים. עבדתי כמו מטורפת, רק לא להעסיק את ראשי בקאי, שבחר לא להופיע במשך כל השבוע. אנחנו כבר בסופש, אך קאי לא הראה את פניו אפילו פעם אחת. אמרו שהוא חולה- כך הוא הודיע למי שצריך לדעת. אבל הייתה לי תחושה מוזרה שזה לא נגמר רק בזה. לא באמת דיברתי איתו מאז הריב הלא מוסבר שלנו, בטח שלא בשיחות טלפון. מדי פעם אלו היו הודעות וזה הרגיש כאילו חזרנו שוב להתחלה. בהחלט זה היה נראה שהוא לא מתכוון להגיע היום. האוטובוס החל לנסוע והשענתי את ראשי על החלון הגדול. זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה. שמתי אוזניות והתחלתי לשמוע מוזיקה. לא רציתי לחשוב על קאי יותר. הפעם באמת רציתי והעדפתי להתרכז במה שקורה עכשיו, ולהנות בסופש הצוותי הזה. אני באמת רוצה להנות.

~~

התעוררתי כשכאב עז הורגש בעורפי. התמתחתי בהבנה שנתפס לי הגוף בזמן שישנתי באוטובוס בצורה לא נוחה. שפשפתי את עיניי ובחנתי את הסביבה. נראה היה שהגענו למקום. "בוקר טוב!" האוטובוסים נעצרו כולם ברחבה גדולה ואותה בחורה שדיברה עוד קודם, עלתה לאוטובוס בצהלה. "אנחנו הגענו, תכף אנחנו נחלק לכם מפתחות לביתנים שאתם הולכים לשהות בהם." היא הוסיפה וירדה מהאוטובוס. קמתי באיטיות על רגליי ולקחתי איתי את תיק הצד שהיה איתי, יורדת מהאוטובוס. המשכתי להתמתח בכדי לשחרר את השרירים התפוסים שלי. ניגשתי אל תא המטען של האוטובוס והוצאתי משם את המזוודה הבינונית בגודלה, שתספיק לי ליומיים וחצי. בהמשך הדרך קלטתי מספר שולחנות שהתפרסו לאורך הרחבה, ועובדים מצוות הבידור ישבו כל אחד בשולחן. קלטתי בזוית עיניי את המפתחות לביתנים וניגשתי לשם. חיפשתי בשלטים שהונחו על השולחנות, את שם המחלקה שלי. לאחר שלושה שולחנות שעברתי, מצאתי את השולחן שמיועד לי. ניגשתי אל אותו בחור שישב שם ואמרתי לו את שמי- לאחר ששאל. הוא הגיש לידי מפתח לביתן מספר שבע והודתי לו בחיוך. התרחקתי מן השולחנות והתקדמתי עם השביל יותר פנימה למתחם, כשעיניי נפקחות בפליאה לאורך כל הדרך היפה. המתחם היה גדול ומעוצב מדהים- כשהוא מוקף בכל הביתנים. באמצע הייתה רחבה גדולה שעוצבה במקומות ישיבה מעץ- כשמונחים עליהם כריות נוחות, פופים בגדלים שונים שגרמו לי לרצות פשוט לנחות עליהם ולשכב. היו גם המון נדנדות וערסלים, בהחלט המקום היה נראה מטופח ומגניב.

עברתי בין הביתנים וחיפשתי את מספר הביתן שלי. לאחר כמה דקות של חיפושים מצאתי את ביתן מספר שבע, הביתן שהוקצה לי. הכנסתי את המפתח שקיבלתי לתוך המנעול, אך הדלת הייתה כבר פתוחה, כך שפשוט נכנסתי אליו. כנראה השותפה שלי לביתן כבר פה. בתוך הביתן היו שתי מיטות וחדר שירותים קטן. הוא עוצב מאוד יפה. אחת המיטות הייתה תפוסה כבר, אז הנחתי את דבריי במיטה הפנויה. רעש של מים הסיח את דעתי והבנתי שיש מישהי בשירותים כנראה. הנחתי את המזוודה מתחת למיטה והבחנתי בזוית עיניי, את קייטי יוצאת מן השירותים. "היי," היא אמרה בחיוך. חייכתי אליה חזרה והמשכתי לארגן את דבריי. כשסיימתי עדכנתי לפי בקשתה של קים, שהגעתי ושהכל בסדר, ושכמובן אעדכן אותה איך היה. נשכבתי על המיטה והתחלתי לדפדף באינסטגרם כדי להעביר את הזמן. אני חושבת שעברה שעה עד שדפיקה נשמעה בדלת וביקשה מאיתנו לצאת החוצה. אני וקייטי יצאנו לרחבה הגדולה וכך כל שאר העובדים שהחליטו להגיע היום. מחלקת הבידור נעמדה במרכז ואחד החבורים שם החזיק מקרופון. "ברוכים הבאים לסוף השבוע הצוותי של העובדים," הוא החל להגיד בחיוך רחב. עמדתי לצד קייטי והבטתי במתרחש. "הפעילויות יתחילו לקראת הערב, בינתיים תנצלו את הזמן בשביל לנוח, להסתובב, מה שתרצו. משוחררים." אותו בחור סיים את דבריו וכולם החלו להתפזר.

החלטתי ללכת טיפה להסתובב ולהכיר את המקום יותר טוב. התקדמתי בכיוון הרחבה הגדולה עד שהגעתי לביתנים שנמצאו בקצה השני. בין הביתנים שהיו בצד ימין שלי לצד שמאל שלי, היה שביל באמצע. החלטתי ללכת בו. הוא הואר באורות שהיה קשה לראותן בגלל האור השמשי, וכולו מוקף בפרחים וצמחים. השביל הוביל למקום שקט יותר, מלא בצמחים יפים וספסלים קטנים. התיישבתי על ספסל קטן הרחק מהרעש הגדול ונשמתי את האוויר הצח שהיה במקום. מזג האוויר היה נחמד ולא חמים מדי אך גם לא קריר מדי. נשענתי על גב הספסל והוצאתי את הטלפון שלי מכיסי. גיששתי עם ידי לכיס השני והוצאתי משם את האוזניות שדחפתי קודם לכן באוטובוס. הנחתי אותן באוזני והתחלתי לשמוע מוזיקה. רציתי להתרכז בפעילויות הערב, והאמת שגם התרגשתי לקראתן. אך קאי שוב קפץ לתוך ראשי. אני בעיקר רוצה להבין מה עובר לו בראשו. אני רוצה להאמין שהוא פשוט באמת היה חולה. שאין לזה קשר אליי ואני סתם אוכלת סרטים. אני לא יודעת איך עליי להרגיש כרגע.

צלצול טלפון הבהיל אותי והטלפון שלי כמעט עף מידיי על רצפת האדמה שמתחתיי. תפסתי אותו רגע לפני שנפל ולקחתי נשימה עמוקה. הסתכלתי על מסך הטלפון בכדי לענות למי שהתקשר, וגופי קפא לנוכח מראה שמו שהתנוסס. הלב שלי דפק ופחדתי לענות, בעיקר בגלל שהוא לא באמת דיבר איתי הרבה זמן, ופחדתי מהתוצאה הזו. גם לא הייתי מוכנה בכלל לקבל שיחה ממנו. התחלתי להזיע והלב שלי הגביר את קצב דפיקותיו. נהיה לי חם בטירוף וידיי רעדו כשהן החליקו על המסך וענו לשיחה.
"הלו..?" עניתי בהיסוס רב. קולי רעד ועצרתי את נשימתי בכדי לנסות להסדיר אותה. הוצאתי נשימה עמוקה וניסיתי כמה שפחות שירגישו בה, או שהוא ישמע אותה מבעד לטלפון.
"איפה את?" קאי שאל כשטון קולו היה רגוע. לא הבנתי מה הביא אותו פתאום להתקשר אליי ככה, בידיעה שאני לא במשרד בגלל ה׳סופש הצוותי׳.
"מה?" זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. רק את המילה הזאת. הוא הצליח להוציא את כל האוויר שבתוכי.
"מה מה. איפה את עכשיו?" הוא שאל בשנית ומצמצתי את עיניי במהירות בחוסר הבנה.
"בצימר, אתה יודע- בטיול הזה שהחברה שלך ארגנה." לא ידעתי למה הוא שואל אותי איפה אני. כל עובדי החברה יודעים שיש טיול היום. הוא המנכל של החברה הזאת. לא הצלחתי להבין.
"נו, איפה?" ליבי דהר עכשיו. הסתובבתי עם ראשי בפתאומיות וחיפשתי אותו בעיניי. הוא לא היה כאן. הרגשתי מבולבלת ולא הצלחתי לתפקד. הראש שלי הסתחרר והתחלתי להתנשם בכבדות, מאחר והייתה לי הרגשה כזאת, אך פחדתי שאני משלה את עצמי. לא רציתי לפתח ציפיות במטרה להתאכזב. התאכזבתי מספיק בחיי ובאמת שאני לא רוצה את ההרגשה הזאת שוב.

"קאי, על מה אתה מדבר? אני יושבת על ספסל באזור של הצימרים... אני לא מבינה מה-"
"מצאתי."
מה?
ראשי הסתובב שוב הצידה לכיוון של כל הביתנים במטרה להבין מה לעזאזל קורה, והטלפון נשמט מדיי על האדמה. קאי התקרב אליי כשהוא מחזיק את הטלפון צמוד לאוזנו, בחיוך רחב.
שאלוהים יעזור לי.
הוא בא.