זיכרון ילדות

פרק 9

הראש שלי הסתחרר, הגוף שלי רעד והנשימות שלי היו כבדות. החזקתי חזק בשולחן שהיה לצידי בכדי לא ליפול. החזרה שלו הייתה במכה כל כך פתאומית שלא הייתי מוכנה לכך. לא הכנתי את עצמי נפשית ליום בו ניפגש שוב, לא חשבתי שניפגש בכלל. חשבתי שהוא ישאר אי שם באיטליה מאחר והוא לא זוכר דבר מעברו. הנחתי את ידי על ראשי ובקושי יכולתי לשמוע את העובדים לצידי ששאלו בעיקר אם אני בסדר, או ביקשו להביא לי מים. תשתלטי על עצמך.
לקחתי נשימה עמוקה והצלחתי לפתוח טיפה את פי בכדי לומר דבר. "אני יוצאת לנשום קצת אוויר," מלמלתי והתרוממתי על רגליי. לקחתי את עצמי במבט מושפל החוצה מן המשרד. יצאתי אל גרם המדרגות ועליתי אל גג הבנין. כשהגעתי אל הגג התיישבתי על אחד הספסלים, נשענת על גבו, לוקחת נשימות עמוקות. הבטתי אל השמים. הם היו כחולים וצלולים. אך הנשמה שלי הייתה בכאוס אין סופי. הצלחתי להרגיע את הלב שלי טיפה. הגוף שלי כבר פחות רעד ככל שלקחתי נשימה עמוקה, שואפת את האוויר הצח, מפעם לפעם. איזה פאדיחות. עכשיו לאחר שהתפקסתי קצת, הבנתי שעשיתי שוב פאדיחות. שוב. ועוד מולו. פאק.
למה הוא חזר דווקא עכשיו? הוא הבוס שלי? יש יותר מזל ביש מזה? מה אני אמורה לעשות עכשיו? להתנהג כאילו כלום לא קרה ביננו? לקבל את העובדה שהוא לא זוכר אותי? ומה אז? לארגן לו דייטים וסידורים עם בחורות אחרות? ומה איתי?

המחשבות לא פסקו לרגע בראשי. ניגבתי עם ידי את הפרצוף הרטוב שלי ולקחתי נשימה עמוקה בפעם המי יודע כמה. הטלפון שלי צלצל וגרם לליבי לרטוט בחוזקה. הוצאתי אותו מכיסי ובחנתי את המספר. מספר שלא זיהיתי. עניתי.
"הלו?" קול חלש וצרוד בקע מפי.
"ליילה נכון?" פאקינג שיט. קאי.
"כן.." מלמלתי קצרות. פאקינג קאי מתקשר אליי. עכשיו הבנתי כי ההנחה שלי שהוא החליף טלפון התממשה כנכונה.
"מדבר קאי. הבוס שלך. יש לך שתי דקות לחזור אליי למשרד." הוא אמר נחרצות וניתק. רציתי לחנוק אותו באותה שנייה. הוא לא השתנה. הוא אותו קאי מהתיכון שהיה מדבר בצורה מזלזלת לאלו שלא סבל. אליי הוא לא דיבר ככה.
קמתי מהספסל, שומרת את מספר הטלפון שלו, והתקדמתי אל גרם המדרגות החשוך. ירדתי קומה אל הקומה שלי והתהלכתי בלחץ אל המשרד. פחדתי שהוא יצעק עליי. קאי מעולם לא צעק עליי. נכנסתי אל המשרד בחשש, אך העובדים לא שמו לב אליי מרוב העבודה שהצטברה. יופי. כמה שפחות תשומת לב יותר טוב. עשיתי מספיק פאדיחות ליום אחד. ניגשתי אל משרדו של קאי ובחנתי אותו טיפה לפני שדפקתי על דלתו. הוא ישב בכיסאו ועבר על מסמכים, אלו שאני הנחתי לו על השולחן מקודם, והבחור ההוא ישב על כורסא קטנה באמצע החדר, משתמש בטלפון שלו. קאי נראה מאוד מרוכז במה שעשה, וזה הזכיר לי זכרונות. כל פעם שהיה מתרכז כל כך במשהו, זה תמיד היה מושך. הוא היה נראה טוב כל כך כשהוא היה מרוכז במשהו.

דפקתי על דלתו בשקט. עיניו נישאו אליי והוא סימן לי עם ידו להיכנס. נכנסתי אל המשרד ונעמדתי מולו. עיניו חזרו אל המסמכים והמשיך לעיין בהם. "ג'ייק. מה פאקינג קרה שם?" הוא שאל בטון טיפה כועס מבלי להרים את עיניו אליי. ליבי נצבט קצת. "כלום. יצאתי עם חברה למועדון ופגשתי אותו שם במקרה." הסברתי. כמות הפעמים שאמרתי את המשפט הזה. כבר נמאס לי ממנו. "לא חשבת לרגע שזה יכול לגרום לבעיה?" הוא שאל והרים את מבטו אליי. העיניים שלו סערו. הוא כעס. "המזכירה שלי," הוא קם בעצבים שגרמו לי לקחת  צעד אחורה. "הפאקינג מזכירה שלי מעזה לבלות עם אחד המיוצגים הכי חשובים לחברה?!" הוא זעם. יכולתי לראות את ורידיו שבלטו. פאק. השפלתי את מבטי. "מצטערת." לא היה לי מה עוד להגיד. "פעם- בדגש על פאקינג פעם- פעם אחרונה שזה קורה. אני מובן?" ידו דפקה בחוזקה על השולחן ומעשה זה גרם לי להביט בו מזועזעת. קאי תמיד היה חמום מוח ועצבני, אבל לא כלפיי. לראות אותו ככה כלפיי, הלב שלי נפל לתהום ולא חזר. "כן..." מלמלתי עם דמעות בעיניים. קאי סימן לי עם ידו שאני יכולה לצאת. לקחתי את רגליי ויצאתי משם, לא מסכלת לאחור.

~~

בסיום יום העבודה הייתי מותשת. בהחלט מותשת. נפשית ופיזית. קאי שלח אותי לכל כך הרבה משימות, העיקר לא להיות בסביבתו. כך לפחות זה הרגיש. הבנתי שהוא לא זוכר אותי. הפנמתי וקיבלתי את זה. אבל כל שנייה הייתה כואבת יותר מהקודמת אליה. הדיבור הקר שלו, ההתנהגות הקרה שלו. הכל. נכנסתי אל המעלית ולחצתי על כפתור קומת החניון. רגע לפני שדלתות המעלית נסגרו, יד נשלחה פנימה ועצרה את הדלתות מלהיסגר. קאי נכנס למעלית יחד עם עוזרו האישי. הבנתי במהלך היום, כי עוזרו של קאי, שמו ג'יימס, הוא בחור צעיר בן גילו, שמלווה את קאי מהרגע שהם חזרו לאיטליה. הסבירו לי שהמשפחה של קאי שבאיטליה מאוד עשירה, ומשפחתו של ג'יימס עוזרת של המשפחה כבר שנים רבות. ג'יימס נבחר להיות העוזר האישי של קאי, שמלווה אותו לכל מקום. הם נכנסו למעלית וגרמו לי לקחת להידחק לפינה. לא רציתי להיכנס לריב איתו או לדבר איתו. הייתי עייפה ומותשת. אני נצמדתי לפינה הימנית של המעלית, ג'יימס לפינה השמאלית וקאי עמד באמצע. קיוויתי בליבי שהמעלית תגיע לחניון כמה שיותר מהר.

הגנבתי מבט אל קאי. הוא עמד נינוח כשידיו בתוך כיסי מכנסיו. הוא גדל להיות גבר יפה תואר. הוא תמיד היה כזה. מושלם מכל זווית. הוא היה כבר מדהים בגיל שבע עשרה, אז מה יכול להשתבש עכשיו כשהוא בשנות העשרים לחייו. הוא עוד יותר חתיך ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת.
החזרתי את מבטי על רצפת המעלית. לא רציתי שיקלוט שאני בוהה בו. המחשבות נדדו להן. תהיתי לעצמי איך הוא הגיע לכך שהוא מנכ״ל חברת בידור. ניסיתי להיזכר אם בעבר למשפחתו הייתה חברה כזו, אבל ללא הצלחה. כנראה שלא ידעתי הכל על משפחתו. האמת שפחות יצא לי לפגוש אותם. רק מדי פעם וגם זה בקושי. הם לא אהבו אותי כל כך, לפחות זה מה שהרגשתי. אולי כבר אז הם היו עשירים ופשוט לא הייתי בסטנדרטים שהם קיוו. קאי לא נתן לנושא הזה להיכנס בינינו. רוב הזמן נפגשנו אצלי ומדי פעם אצלו, אבל פחות כשהוריו היו בסביבה. הוא ידע והבין שהם גורמים לי להרגיש פחות בנוח. פעם אחת הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, ושהוא לא יתן להורים שלו להיכנס בקשר בינינו. אז לא דאגתי. לא נתתי לכך חשיבות גדולה. אבל בסופו של דבר, הוריו כן נכנסנו בינינו. בלי שקאי היה מודע. אז כשהוא איבד את הזיכרון. הם לא נתנו לי הזדמנות לראות אותו.

ניערתי את ראשי מהמחשבות. זה לא עושה לי טוב לחשוב על העבר. אני רק נהיית עצובה יותר ויותר. השהות במעלית הייתה שקטה. לא אני דיברתי ולא קאי. דלתות המעלית נפתחו בקומת החניון, והם יצאו קודם. רק לאחר שהם יצאו יצאתי גם אני, עוקבת אחריהם במבטי. הם ניגשו אל מכוניתם, ג'יימס נכנס למושב הנהג וקאי נכנס אל המושב האחורי, לא לפני שהוא נועץ בי מבט עמוק, נכנס לי לנשמה וגורם לליבי להשתגע מגעגוע.