זיכרון ילדות

פרק 24

"רגע, אז אתם ביחד או לא?" קים שאלה אותי בזמן שנשנשנו גלידה מול הטלוויזיה בדירתי. סיפרתי לה קצת על האירועים האחרונים עם קאי. "אנחנו לא ביחד." השבתי בטיפת עצבות. הנחתי את הכפית שהחזקתי בתוך קופסת הגלידה, ולקחתי בעזרתה כמות קטנה של גלידה. "אבל זה נשמע כאילו כן," היא אמרה בעודה מכניסה את הכפית שהייתה בידה לתוך פיה. לא באמת ידעתי מה להגיב על זה. אני וקאי לא ביחד, אבל כן בזמן האחרון הוא זורק לי משפטים שנותנים לי הרגשה כאילו יש בינינו סיכוי. "אני לא יודעת.. אני מניחה שאנחנו לומדים להכיר אחד את השני מחדש." השבתי והכנסתי מיד לאחר מכן, את הכפית שהחזקתי בידי לתוך פי. "אוקיי... והטיול הזה, את הולכת?" קים שאלה בזמן שלקחה עוד ביס מהגלידה. אני הנחתי את הכפית בצד. כבר לא יכולתי לאכול יותר מהגלידה שמילאה את גופי במתוק. "כן. הבעיה שקאי לא בא, ממש רציתי שיבוא." ניסיתי ביומיים האחרונים לשכנע את קאי להגיע, אבל הוא המשיך לסרב בתוקף. שום דבר שאמרתי לא הצליח לגרום לו לשנות את דעתו. הוא ראש בקיר. "פעם עקשן תמיד עקשן." קים אמרה ופצחה בצחוק. זה היה נכון. קאי תמיד היה עקשן ולא זז מדעתו.

צליל הודעה הסיח את דעתי מן הטלוויזיה אל הטלפון. 'מוכנה?' קאי שלח לי הודעה ומצמצתי את עיניי בחוסר הבנה. ניסיתי להבין מה הוא רוצה ביום שבת בבוקר, ולמה הוא שולח לי הודעה כזו, שגרמה לי לבעור. הסטתי את עיניי לכיוון השעה. 10:45. הסתכלתי על התאריך ושוב פעם על השעה. פאקינג שיט. קמתי בסערה ונעמדתי על רגליי. הטלפון היה בידי כשהסתכלתי עליו ומיד לאחר מכן על קים, בפה פעור, מאחר ויצאתי סתומה לגמרי ששכחה מהישיבה הדחופה שהייתי צריכה ללכת עם קאי. "מה יש לך?" קים שאלה והניחה את הכפית שהשתמשה בה בצד. "שכחתי," מלמלתי והעברתי את ידי בשיערי החלק. קים מלמלה בחוסר הבנה, אבל כבר לא הייתי מרוכזת כל כך בדבריה, כי פאקינג קאי עוד רגע מתחת לבניין שלי, ואני עוד יושבת בסלון עם פיגמה. "אני אדבר איתך יוצר מאוחר, אני חייבת לזוז." פתחתי בריצה לכיוון חדרי, סוגרת עם הרגל את הדלת, ישירות אל הארון. הוצאתי משם את הבגד הראשון שראיתי ופשטתי את בגדיי. בזמן הזה קאי התקשר וניסיתי לענות לו, תוך כדי שאני משחילה את ראשי מתחת לחולצה הכחולה שזרקתי על עצמי.
"איפה את?" קאי שאל בטון חסר סבלנות. זרקתי את הטלפון על המיטה, לא לפני שלחצתי על הרמקול- והתחלתי להישחל לתוך הג'ינס השחור הגובה.
"שתי דקות," השבתי וניגשתי בהליכה מהירה אל המראה, בודקת שאני לא נראת כאילו רק עכשיו קמתי. סידרתי את שיערי ומרחתי מסקרה, מנסה להספיק כמה שיותר בפחות זמן.
"שתי דקות שלך או שתי דקות שלי?" קאי כבר הבין אם הזמן שאנחנו לא בהכרח מדברים באותם זמנים, והוא צדק. שתי דקות שלי זה יותר משתי דקות, בעוד ששתי דקות שלו זה בדיוק שתי דקות.
"רגע.. אני יורדת." רטנתי בקול. בדקתי עוד שלוש פעמים שאני נראת בסדר ולקחתי את הטלפון שלי בידי, זורקת לקים שאני הולכת, ובריצה ירדתי לקומה הראשונה, בה קאי חיכה לי ברכב.