שבוע עבר לו מאז אותו יום במסדרון ליד המשרד. קאי נהיה קר אליי יותר ויותר עם כל יום שעבר. זה התחיל בכך שהוא קרא לי למשרד שלו רק כשהיה צריך שאלך איתו לפגישות, לחלק לי משימות או לעבור איתי על דברים. הוא לא דיבר איתי מעבר לכך. לאחר כמה ימים זה הדרדר. פתאום הוא לא צריך אותי איתו בפגישות, הוא החל לקרוא לי רק בשביל שיוכל לעבור איתי על דברים מסוימים שצריכים את תשומת ליבו, והתחיל לחלק לי משימות מרחוק. הוא היה יוצא מהמשרד שלו ופונה אליי מול כולם. לא בפרטי כמו שנהג. לא הצלחתי להבין את ההתנהגות המוזרה שלו פתאום. הוא לא נתן לי הזדמנות לקבל ממנו הסברים. במקרה גם לא נראה היה שהציקו לו בעניין החתונה, כך שהוא לא היה צריך להציג אותי בתור ארוסתו. אותו ארוע משפחתי-עסקי, שאז המזכיר של אביו דיבר איתו, אמור להתקיים בימים הקרובים. קאי לא ממש דיבר על כך ותהיתי לעצמי אם יש מצב הוא ביטל הגעה ופשוט לא אמר לי. הרגשתי עם כל יום שעובר, שאני משתגעת. רציתי לצעוק עליו, רציתי לדרוש ממנו הסבר. רציתי שיגיד לי מה הפריע לו. אם הוא כן ראה אותי עם ג'ייק באותו יום, אז רציתי להבין למה הוא מתנהג ככה. יכול להיות שזאת אשמתי. חשבתי על כך בימים האחרונים. הייתי צריכה להגיד לו שאני הולכת לעזור לגייק. הייתי צריכה לספר לו ואולי זה היה מונע את כל הדרמה שאני חווה עכשיו. בכל מקרה, מה שהיה היה ועליי עכשיו לעשות מה שביכולתי בשביל לתקן את המצב. בשבועיים האחרונים שבהם יצא לי לפגוש את קאי מחדש הגעתי למסקנה ברורה בסופם. אני לא מוותרת עליו. הרגשות שלי אליו לא השתנו. אני עדיין אוהבת אותו יותר מעצמי. אני לא רוצה שירגיש שהוא חייב לי משהו, לכן אני לא מתכוונת לספר לו על העבר שלו. אני אהיה לצידו ואקווה שהוא יזכר לבד. הוא חייב להיזכר. כל יום שעובר אני מתפללת שלא תצוץ לו בחורה פתאום.
בהפסקת הצהריים קניתי לי כוס קפה חם ועליתי לגג הבניין. אני בהחלט אוהבת את המקום הזה. האוויר הפתוח והנוף המרהיב שנשקף לעיניי השקיט את הרוחות הסוערות שבליבי. העננים זזו להם בשמים ברוגע. הציפורים התעופפו בלהקות ולבד, והעצים זזו ברוח הנעימה. הספסל עליו ישבתי היה עשוי מעץ והשקיף לכל היופי של העיר המטורפת הזו. אני בהחלט מאוהבת בתחושות הרגועות שניתן להרגיש בישיבה פשוטה על גג הבניין. דיברתי עם קים הרבה על המצב ביני לבין קאי. הוא הבוס שלי אחרי הכל. הרגשות שלי מעורבים. מצד אחד אני לא מכוונת לוותר עליו, מצד שני זה בסדר מצידי לצאת עם הבוס שלי?
למה אני כזאת לא החלטית.
"מתי?" קול שבקע מאחוריי הקפיץ את כל גופי בבהלה. הלב שלי דהר מההלם ולקחתי נשימות עמוקות בשביל להרגיע אותו. סובבתי את ראשי לאחור והבחנתי בקאי שדיבר בטלפון. "מחר?" הוא שאל והתקדם לכיוון קיר הגג מבלי להבחין בי. עקבתי אחריו עם מבטי. הוא החל להישען על הקיר, נותן לי מראה מהמם של הגב שלו. החליפה שלבש נמתחה עם שריריו בצורה מושלמת. "לעזאזל, אני אביא אותה אל תדאג." הוא אמר והסיט את מבטו הצידה. ידו עברה בשיערו השחור ובלגנה אותו, בעודו נאנח. המבט שלו נדד עד שעיניו נחתו עליי. הוא נעץ בי מבט חודר, שריסק את נשמתי באותה שנייה. "אני אחזור אליך." קאי הכניס את הטלפון שלו לתוך כיס מכנסיו, וסובב את גופו לגמרי, כך שהוא נשען עם גבו צמוד אל הקיר ומבטו נשאר עליי כל הדרך. לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו למרות שהלב שלי איים לצאת לי מהגוף ולא לחזור לעולם. "את מתכוונת לבהות בי עוד הרבה?" הוא שאל וגרם לי להסיט את המבט ממנו בזריזות רבה. השתעלתי כמה פעמים, וניסיתי לחשוב על תירוץ, ללא הצלחה. עיניי זזו להן מצד לצד, והלחץ התגבר כאשר הבחנתי בקאי שהחל להתקדם לכיווני. "את בחיים?" הוא שאל בסרקזם בעודו מנופף את ידו מול עיניי, לאחר שלא עניתי לו. לא ממש יכולתי לדבר מהלחץ שנבנה בגופי, אך שאלתו גרמה לי לפלוט צחקוק מפי. "אל תגזים.." מלמלתי מבלי להסתכל עליו. הוא התיישב לידי כשהוא מביט אל השמיים. זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר איתי מעבר לחילוק משימות עבודה, וזה גם לי לתהות למה. "מחר בערב יש את האירוע ההוא.. אני צריך שתבואי." הוא אמר והנהנתי בהסכמה. רציתי להיות קרובה אליו וזאת הולכת להיות ההזדמנות שלי. רציתי להתנצל על כך שלא סיפרתי לו את האמת, אך לא ידעתי אם יש טעם. לא באמת ידעתי אם הוא כועס בגלל זה, או שסתם נכנסתי לאשליות, או שיכול להיות שהוא מחשיב אותי סתם כמזכירה שלו, מה שבהחלט נשמע הגיוני יותר, וזה ניפץ לי את כל התקוות שהיו בי. קאי בהחלט מבלבל אותי.
"אה, יש עוד משהו..." קאי הוסיף לדבריו, שוב מבלי להביט בי. כוס הקפה שבידי החלה להתקרר ולכן לגמתי ממנה במהירות. "ההורים שלי רוצים לפגוש את הארוסה שלי. זאת אומרת אותך." ההלם ניכר בי. מבלי יותר מדי מחשבה, ירקתי את תכולת הקפה שהייתה בפי כלפי חוץ. התחלתי להתשעל כתגובה אוטומטית למעשה האידוטי שעשיתי הרגע. קאי הסתכל עליי בפה פעור. הוא היה בהלם מדי בכדי לדבר. הרגשתי איך כולי מתחילה להאדים. מה לעזאזל עשיתי? פאק. לא יכולתי להסתכל על קאי מהבושה. נראתי כמו עגבניה זה בטוח.
כמה סתומה את יכולה להיות? ירקת עכשיו מולו? חתיכת מטומטמת לכי תקברי את עצמך איפשהו.
המחשבות הללו צצו בראשי וקיללתי את עצמי כל כך. איזה בושות. "את לא באמת עשית את זה עכשיו.." הוא מלמל בהלם. פאק פאק פאק פאק.
"לעזאזל.." מלמלתי ומבלי להביט בו, לקחתי את רגליי וטסתי משם בריצה חזרה לתוך הבניין.
אמלה איזה בושות.
מלמלתי לעצמי בתוך ראשי, בעודי רצה במדרגות חזרה אל המשרד. לא הסתכלתי לאחור בעודי רצה ומהחשש שאראה פתאום את קאי. אני כל כך מובכת אלוהים. התיישבתי, יותר נכון התרסקתי מהמהירות שבה רצתי על הכיסא וקברתי את פניי בידיי. מטומטמת.
המשכתי להגיד לעצמי מילים לא יפות. העברתי את ידי בשיערי ונאנחתי, בעודי נשעננת על גב הכיסא וראשי מופנה לתקרה. הקפה עדיין היה בידי וכבר לא היה לי חשק אליו. זרקתי אותו בפח הקטן שהיה צמוד לשולחני ונשכתי את שפתיי. הסמקתי בטירוף כמו ילדה קטנה שראתה את הקראש שלה. רק שבמקרה שלי, עשיתי פאדיחה נוראית מולו.
סובבתי את ראשי לאחר אומץ רב שנדרש ממני, והעברתי מבט בזריזות על הדלת. קאי לא נראה באופק. מזל. אני רק מקווה שהוא לא יגיע בזמן הקרוב כי בהחלט הובכתי לראות אותו. החזרתי את מבטי חזרה אל המחשב ונשמתי לרווחה. נזכרתי בדבריו מקודם, בעודי מביטה על מסך המחשב השחור. "ההורים שלי רוצים לפגוש את הארוסה שלי.."
פאק. זה לא טוב בכלל.. הכל יגמר בשנייה שאפגוש את הוריו. הם יזהו אותי וירחיקו אותי ממנו לתמיד.
חוץ מזה, ההתנהגות הלא צפויה של קאי גם לא עזרה במיוחד. הראש שלי בבלאגן ואין לי מושג מה לעשות יותר.
לעזאזל.
מה אני עושה עכשיו?
YOU ARE READING
זיכרון ילדות
Romanceליילה תומפסון, בחורה שקטה ורגועה. בעלת שיער שטני ועיניים כחולות כים. בת 24, ובדיוק אמורה להתחיל עבודה חדשה בפעם הראשונה בחברה גדולה. לא, זו לא עבודת חלומותיה, אבל היא צריכה לכלכל את עצמה וזו העבודה היחידה שהתקבלה אליה. מזכירה, מזכירת המנכ״ל. ליילה ע...
