זיכרון ילדות

פרק 44

עמדתי קפואה לחלוטין, מול הוריו של קאי שהביטו בנו, יותר נכון נעצו מבט בי. הם זיהו אותי, בדיוק כמו שאני זיהיתי אותם. ההורים שלו מעולם לא קיבלו את הקשר בינינו, גם עוד בתקופת התיכון. הם לא נתנו לי לראות את קאי, כאשר התעורר מהניתוח שעבר, כשהוא איבד את הזיכרון שלו. תמיד היינו נפגשים אצלי, פחות אצלו, כי כל פעם כשאימו הייתה רואה אותי, היא הייתה מדבר אליי מגעיל, כאילו אני אוויר, רומזת לי יפה בבוטות שאני לא רצויה במשפחה הזאת. מאז ומתמיד הם היו כאלה, ועכשיו הם עומדים פאקינג כאן, מולי. כל הזיכרונות מהם צפים מעלה והמבט החודר של אימו, גרם לי להשתגע מלחץ. זזתי לאחור וזרקתי מבט מבוהל אל קאי, והתחלתי להתנשם בכבדות. ניסיתי כמה שפחות להראות שאני מתחילה להיכנס לפאניקה. "מה קורה פה?" אימו של קאי שאלה במבט חודר. רגליי שקשקו מפחד ככל שהיא התקרבה אלינו. עיניו של קאי תיזזו מאימו אליי ולהפך. הוא קלט שמשהו קורה כאן. "אמא, מה אתם עושים פה? לא הייתם אמורים להגיע מחר?" קאי שאל וכמעט הרצפה נשמטה תחת רגליי. הנחתי את ידי על הקיר שמאחוריי, מייצבת את עצמי רגע לפני שאפגוש את הרצפה. הוא ידע שהוריו מגיעים ולא סיפר לי? הסתכלתי עליו המומה. "הקדמנו. ומזל שהקדמנו. מה לעזאזל קורה כאן?!" היא שאלה בזעם כשהיא מצביעה עליי, בסלידה. היא שנאה אותי בכל ליבה.

"אמא, אל תתחילי. זאת ליילה, בת הזוג שלי והמזכירה שלי." קאי הציג אותי בפני הוריו, שכבר הכירו אותי, רק שהוא לא ידע. אימו הסתכלה עליו בפה פעור. "היא? בת הזוג שלך?!" היא שאלה בהלם, גורמת לקאי להביט בה בחשד. "כן, למה את נראת כל כך מופתעת, כאילו ראית רוח רפאים?" הוא שאל אותה, לאחר הפרצוף ההמום שהיה על פניה, מעביר את עיניו ממנה אליי וחזרה אליה. המשכתי לעמוד מולם, קפואה לחלוטין. "אתה יוצא עם המזכירה שלך?!" היא המשיכה להטיח בו שאלות, כשהיא מסתירה את העובדה שהיא יודעת שהייתי בת הזוג שלו לפני שבע שנים.
"אמא, מספיק." קאי אמר והעביר את ידיו על פניו. הוא היה נראה טרוד ומיואש. התחלתי לרעוד, ולא יכולתי להגיב למתרחש. עוד הייתי בהלם מכך שההורים שלו עומדים מולי. "אל תגיד לי מספיק! ככה אתה מנהל את החברה? נכנס לסקנדל עם המזכירה שלך?" היא שאלה, גורמת לקאי לעמוד על רגליו בתנופה, מה שגרם לכיסא שעליו שישב, לזוז אחורה בחוזקה. "אל תתחילי עם ההטפות שלך, אמא." הוא אמר, מביט בה בכעס. "קאי!" אימו צעקה בהלם מתגובתו. אביו של קאי יצא החוצה מן המשרד, כשפניו נראות מאוכזבות ונפולות. "אמא, תצאי החוצה. עכשיו." הוא אמר באיום. טון קולו היה נמוך ורציני, עיניו התכהו. קאי התחיל לכעוס.

היה לי קשה לראות את קאי יוצא נגד ההורים שלו. בלעתי את רוקי בכבדות, כשאני מסתכלת על הרצפה. פחדתי פחד מוות להסתכל על אימו או על אביו, שהפחיד אותי פי מאה. בעוד שאמו של קאי הייתה בעיקר צועקת, אביו היה שותק. וכשהוא שותק, זה הזמן לפחד. הוא מאלה שפועלים בשקט ופחות מדברים. הוא לא היה צריך להגיד לי שהוא לא אוהב את הנוכחות שלי, רק המבט שלו הבהיר הכל.
קאי הניח את ידיו על השולחן וכיווץ את עיניו. נראה היה שכאב עז פילח את ראשו, מאחר והוא תפס בראשו וגרם לי להביט בו בדאגה. זה היה נראה רציני יותר מהפעם הקודמת. "קאי," אמרתי בדאגה ותפסתי בגופו בבהלה. אני לא יכולה לראות אותו סובל.
"תתרחקי מהבן שלי." אימו התערבה בצעקה. קאי הרים את ראשו והביט בה בכעס.
"אמא, החוצה עכשיו!" הוא צעק בפתאומיות, עדיין מחזיק בראשו בכאב, וגורם לה לנעוץ מבט רצחני בי כשהיא יוצאת מן המשרד. ג'יימס סגר את הדלת, משאיר אותי ואת קאי לבד. "אתה בסדר?" שאלתי מודאגת. כאבי הראש האלה לא מוצאי חן בעיניי. "כן, אל תדאגי." הוא אמר והתסכל עליי במבט מתנצל. מבט שידע שזה מה שיקרה, ברגע שהוריו יכנסו בדלת. "ליילה, אני כל כך-"
"אני מניחה ששוב ידעת ולא סיפרת לי." אמרתי בעודי קוטעת אותו מבלי לחשוב יותר מדי. הוא התסכל עליי ושתק. "קאי, איך לא סיפרת לי? בגלל זה היית עצבני אתמול? כשג'יימס סיפר לך? איך לא פאקינג סיפרת לי?!" התחלתי לשאול המון שאלות כשדמעות מתחילות לבצבץ בעיניי. לא אפשרתי להן לזלוג על פניי. אני לא אתן להורים שלו את התענוג לראות אותי בוכה. "אמרתי לך ואני אגיד לך שוב, ההורים שלי לא צריכים להטריד אותך." הוא התקרב אליי ותפס בפניי. הוא אמר זאת, אך עדיין נראה טרוד. הוא אומר שהם לא אמורים להטריד אותי, אך הם הטרידו אותו.
התנשמתי בכבדות, בקושי מצליחה לעמוד כמו שצריך על רגליי. הוא לא יודע עד כמה ההורים שלו לא אוהבים אותי. הוא לא יודע. הוא לא פאקינג זוכר. "אתה לא מבין קאי.. אתה לא.." הדמעות כמובן בגדו בי וזלגו במורד לחי. לא היה לי איך להסביר לו משהו שהוא לא זוכר ולא יודע. הוא לא מבין לאיזה סטרס נכנסתי עכשיו. הוא החל לנגב את הדמעות מפניי. אני חייבת לצאת החוצה לפני שאאבד את השפיות שלי.