זיכרון ילדות

פרק 29

פערתי את פי בהלם והפנתי אליו את המבט ההמום שלי. הלב שלי עשה סלטות הפעם העשירית היום, והחום התפשט בכל גופי. קאי העביר את ידו על פניי, כשהוא מסדר טיפה מן השיער המבולגן שלי. "אתה חייב לי המון הסברים." קבעתי בקול חלש עקב הנגיעות הקטנות שלו בפניי שהרעידו את נשמתי. "מה את רוצה לדעת?" הוא שאל בקול שקט. נשכתי את שפתי לפני שהשבתי לו, כשאני מתמסרת לנגיעות הקטנות שלו. שום דבר לא יכול להציל אותי מפניו. אני שלו. עיניו ננעצו בשפתיי, שנשכתי חזק מהלהט שהתפשט בי. "אמרתי לך להפסיק לעשות את זה." הוא אמר בקול נוקב. כל גופי רעד למשמע קולו וכבר היה לי קשה לעמוד בתחושות שהרגשתי מולו. "אמרת הרבה דברים." התגרתי בו קצת. רציתי שיתנפל עליי כבר. "אל תשגעי אותי." הוא לחש קרוב לשפתיי. קיללתי אותו בתוך ליבי מאחר והרגשתי שאני מתחילה להשתגע פה. הוא החל להתרחק ממני ונשפתי אוויר החוצה, כשאני לא מרוצה בכלל. "למה באמת נעלמת השבוע?" בכל זאת שאלתי. רציתי שיסים סוף לסרט שהאכיל אותי תקופה. שיסביר לי ויענה על כל השאלות שהתרוצצו בראשי מהרגע שראיתי אותו שוב, לאחר שבע שנים. "יש בך משהו שאני לא יודע להסביר. את מושכת אותי אלייך ולפעמים זה יכול לשגע אותי." הוא השיב בכנות. הסתכלתי עליו מהופנטת. רציתי להגיד לו שהוא גם משגע אותי כבר תקופה. באופן הטוב של המילה. "אז מה עוצר אותך?" שאלתי באומץ רב. לעזאזל עם הכל. אני רק רוצה להיות איתו שוב כמו פעם. "אולי העובדה שאני לא מצליח להבין את התחושות האלה." הוא השיב והתחיל לשחק בשיערי. בלעתי את רוקי והפנתי אליו את המבט שלי, כשאני מסתכלת ישירות לתוך עיניו. הוא לא יצליח להתחמק הפעם. הוא יספר לי הכל. "לפעמים פשוט צריך לשחרר," אמרתי בתגובה אליו. אפשר שנתחיל מהתחלה? ביחד?

קאי המשיך לשחק בשיערי. התמסרתי למגע שלו. התגעגעתי כל כך למגע שלו. "אולי..." הוא מלמל והתקרב אליי שוב עם פניו. הפסקתי לנשום עוד הפעם כשהוא התקרב אליי ככה. עצמתי את עיניי כשכל גופי בוער מהתשוקה אליו. אם הוא לא ינשק אותי אני אעשה זאת. שפתיו רפרפו על פניי, נוגעות- לא נוגעות. אלוהים מה שהתחולל בתוך גופי. אם לא היינו השטח ציבורי הייתי קופצת עליו עכשיו. בזה הרגע. אני צריכה אותו כמו מים, כמו אוויר. הוא הניח את שפתיו על לחי ונישק אותי נשיקה קטנה ורגועה על הלחי. הוא התרחק ממני ברגע ששפתיו עזבו את לחי. הוא חייך את החיוך הממכר שלו, שחושף את הגומות הכי יפות בעולם. מבלי באמת יכולת להגיב למה שעשה, הנחתי את ראשי על כתפו ונשענתי עליו. אני רק שמחה שהוא מתקרב אליי ככה.
"סתם שאלה," החלטתי לשאול אותו מספר שאלות שקפצו לראשי. שסקרנו אותי מהרגע שפגשתי אותו שוב. "למה אתה לא מפרסם בפומבי שאתה המנכל? כאילו, מי שצריך לדעת יודע, אבל מה עם שאר העובדים שלך?" הרמתי את מבטי אליו כשראשי עדיין מונח על כתפו. ראשו ירד לכיווני והוא חייך חיוך קטן רגע לפני שענה. "כמו שאמרת, מי שצריך לדעת יודע. אני לא רוצה לחיות את חיי כשכל העולם מדבר עליי, שהוא מבקר את מה שאני עושה או לא. אני אנונימי בשביל הציבור, אני יכול לעשות מה שאני רוצה."