זיכרון ילדות

פרק 48

-קאי-

יום נוסף עבר לו. ישבתי במשרד כמו כל יום, וערערתי באירועי אתמול. אחרי השיחה עם הוריי חזרתי לעבודה וניסיתי במשך כל היום להשיג את ליילה. התקשרתי אליה המון פעמים אתמול, אך הגעתי למענה הקולי כל פעם מחדש. היא לא ענתה לי וזה שיגע אותי. שלחתי לה מספר הודעות, אך גם להן היא לא השיבה. בסופו של דבר הפסקתי להתקשר, חשבתי שהיא צריכה רגע לעצמה. הנחתי שהיא לא רוצה לדבר איתי כרגע, לכן החלטתי להפסיק ולאפשר לה זמן לעכל את מה שקרה. היא ביקשה ממני מספר ימי חופש, אז בחרתי לתת לה אותם. אני אנסה להשיג אותה שוב בעוד כמה ימים. אם אני אמשיך להתקשר זה כנראה רק יעצבן אותה עוד יותר. אני צריך לצבור נקודות אצלה, לא להרוס לעצמי. חשבתי אפילו ללכת אליה הביתה, אבל פחדתי שהיא תזרוק עליי כל דבר שנקרה לדרכה, או תעיף אותי בבעיטה החוצה. בכל מקרה, אני לא מתכוון לוותר על ליילה בשום צורה. היא תהיה שלי בסוף.
גם הפאלשבק שקיבלתי אתמול, לא עזב את ראשי. זה קשור לעבר שאני לא הכי זוכר ואני חייב להבין מה הוא מסתיר. אני צריך להבין, לפני שאאבד את השפיות. אני מרגיש שהוא קשור לכל הסיטואציה האחרונה, אך אני לא בטוח. אני לא יודע מי זאת הבחורה הזאת, שמופיע אצלי בזכרונות כל פלאשבק. אני לא מצליח להבין גם למה ההורים שלי, כל כך קשים עם ליילה. למה? למה יש לי תחושה שכולם יודעים משהו, שרק אני לא יודע? כי אם יש סיכוי קטן, שליילה קשורה איכשהו לעברי ואף אחד פאקינג לא מספר לי את זה, אני מאוד אכעס.

הרגשתי שהמוח שלי נצלה באש, ככל שראשי התעסק באירועים האחרונים. אני חייב לקחת רגע הפסקה, או אשתגע סופית. בסופו של דבר, החלטתי לנתק את המוח שלי ממה שקרה. אני צריך לקחת מספר נשימות עמוקות, להתנתק מהכל ולהתעסק בעבודה. לא להתעסק עם ההורים שלי, לא לחשוב יותר מדי, לא להתעצבן מהעבודה שליילה מסננת אותי כבר יומיים, לא להתרכז בכמה היחסים שלי הדרדרו מיום ליום, כרגע. עד שאבין בעצמי מה קורה בחיי ואוכל להתאפס על עצמי.
החוזה של אותה שחקנית עוד היה מונח מולי על השולחן. לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי אל ג'יימס. אני צריך שהוא ישיג קשר עם אותה שחקנית, מאחר וליילה לא כאן לעשות את זה.
"הלו?" קולו העייף בקטע מן הטלפון. התשתי אותו ביומיים האחרונים. ליבי יצא אליו לרגע.
"אני צריך שתקבע עכשיו פגישה עם שרה קתרין." ביקשתי בעודי מסתכל על שמה שהיה כתוב על החוזה.
"חזרת לחיים?" הוא שאל בציניות, גורם לי לגחך.
"אני משתדל," השבתי תוך כדי שאני כותב לו בהודעה את מספר הטלפון שהיה רשום בפתק, שהוצמד אל החוזה. שלחתי לו את ההודעה.
"תתקשר אליה. זה המספר." דרשתי וניתקתי את השיחה. אני חייב להעסיק את עצמי כרגע, לכן חיכיתי בחוסר סלנות עד שגיימס יחזור אליי. בינתיים הדפסתי את הדוח שליילה שלחה לי, בשביל הפגישה עם שרה קתרין. הצמדתי את הדף לחוזה שלה. דפיקה בדלת גרמה לי להתנתק מפעולתי ולהרים את עיניי אל הנכנס בדלת. הלב שלי התהפך מהמחשבה שאולי ליילה תופיע פתאום, אך היא לא הייתה כאן.
פול נכנס למשרד והתקדם לכיווני. "אני צריך שתחתום לי, בבקשה." הוא ביקש והנהנתי לחיוב. לקחתי מידו את הטופס וחתמתי עם החותמת שלי, איפה שהייתי צריך. הגשתי לידו חזרה את הטופס במבט מתנצל. "אני מתנצל על אתמול." התנצלתי, אך פול נפנף את ידיו בביטול. "הכל בסדר. אתה הבוס." הוא אמר בגיחוך. אולי אני הבוס, אך לא הייתי צריך להתעצבן עליו סתם ככה אתמול. "אה," הוא אמר לפתע והגיש לי מעטפה כחולה, ללא שם. "זה הגיע בשבילך." הוא הוסיף. לקחתי מידו את המעטפה והודתי לו. הוא יצא מן המשרד, משאיר אותי לבד. בחנתי את המעטפה, אך כלום לא היה כתוב עליה. לא שם, לא כתובת, כלום. מוזר.