זיכרון ילדות

פרק 16

הלב שלי נרגע כאשר ראיתי את שמו של ג'ייק תחת ההודעה. הוא רוצה לפגוש אותי. מעניין למה. ועוד לא לספר לקאי? עליי להילחץ? הסתכלתי על קאי ומיד לאחר מכן על המשימות שיש עליי לבצע. יש לי עוד דברים לעשות, אבל כמה דקות לא יזיקו. 'בטח. לאן להגיע?' שלחתי לו בחזרה. דקה אחרי קיבלתי הודעה ממנו לעלות לגג. הוא צריך עזרה באיזה תסריט וביקש את עזרתי לכך. לא סיפרתי לקאי לפני שעליתי במדרגות לגג. אחרי שסיפר לי שהיחסים ביניהם מעורערים, לא רציתי להטריד אותו בסתם דברים קטנים ולא משמעותיים. פתחתי את דלת הגג והבחנתי בגייק יושב על ספסל מעץ מול הנוף המרהיב שנשקף מגג הבניין. הוא עיין בתסריט הסדרה שהבאתי לו אז בפעם הראשונה שנפגשנו. הנחתי את ידי מול עיניו, מסתירה את התסריט ונופפתי לו לשלום. הוא הרים את עיניו אליי בחיוך רחב. התיישבתי לצידו והנחתי את ידיי לצד גופי, מחזיקה בספסל. "אז.. אתה צריך את עזרתי? למה?" שאלתי אותו בתהייה. אני לא שחקנית או משהו דומה לכך, לכן לא יכולתי לעזור לו במשחק. "תעברי איתי על התסריט. יש לי היום סצנה חשובה ואני לחוץ טיפה." הוא השיב והראה לי את הסצנה המדוברת. הסתכלתי עליו בהלם והצבעתי על גופי תוך כדי. אני גרועה במשחק. ממש. "נו, תעזרי לי." הוא ביקש בטון מתחנן ועשה פרצוף שגרם לי להענות בחיוב. "אוקיי.. אבל שתדע שאני ממש גרועה." ניסיתי בכל זאת את מזלי, אולי הוא יתחרט. ג'ייק פלט גיחוך וסימן לי בעיפרון את השורות שאני צריכה להגיד. הוא הסביר לי שכל מה שעליי לעשות זה להגיד אותן, לא לשחק כמו בצילומים. רק להגיד ושהוא יכנס כבר לדמות. הוא רק רוצה לעבור עם מישהו על הסצנה הזו בכדי שיהיה לו קל יותר בצילומים עצמם.

"אני לא יכול לוותר עלייך," ג'ייק החל להקריא את שורותיו מן התסריט. הוא דיבר בטון רך שהתאים לתחושות שעלו מן המילים שאמר. "בבקשה תקשיבי לי." הוא המשיך. עיניי ירדו אל התסריט והבנתי כי הפעם תורי להקריא. בחנתי את השורה שהייתה כתובה בתסריט והקראתי אותה, מנסה לא להישמע יותר מדי כמו רובוט שקורא מילים. "אין לנו על מה לדבר יותר. אני ואתה- לא יכולים לקרות." אוקיי. לא הצלחתי במשימה. דיברתי כמו אחת שמקריאה משפטים בבית ספר, כשהמורה מבקשת ממנה להקריא את מה שכתוב. לא היה כל רגש במה שאמרתי. "באמת, ליילה. קצת רגש להוסיף." ג'ייק התנתק רגע מהתסריט ודיבר אליי, לאחר ששמע כמה הייתי גרועה. לא יכולתי שלא לצחוק מהמשפט שאמר. באמת הייתי גרועה. "מצטערת..." מלמלתי בין הצחוק שנפלט משפתיי. "אני ממשיך." הוא הסתכל עליי בפנים רציניות ונכנס לדמות שלו שוב. המבט שעל פניו התשנה למבט רך וכואב. יכולתי לראות כמה הוא שחקן מדהים, רק מכמה השורות שהקריא. הוא יודע להביע רגש, לא כמוני. "הכל אפשרי, שאנון. אנחנו יכולים להילחם מול כל העולם. ביחד." ג'ייק הסתכל לתוך עיניי בעודו מקריא את השורה שלו. הוא היה כל כך טוב שיכולתי להרגיש כאילו הסיטואציה אמיתית. "מייק, בבקשה. אל תקשה עליי." הפעם באמת השתדלתי להוסיף קצת רגש לשורה. אבל.. ללא הצלחה. "ליילה," ג'ייק נאנח ותפס את פניי בשתי ידיו. הלב שלי עשה קפיצה קטנה מהפעולה הלא צפויה שגייק עשה. הוא היה קרוב יותר ממה שחשבתי. "תחשבי על מישהו בחיים האישיים שלך, ותגידי את השורות אליו." ג'ייק עזב את פניי. הוא ניסה לתת לי עצה בשביל שאוכל להגיד את השורות עם רגש ולא כמו רובוט. האחד שעלה לראשי היה קאי. חששתי מכך. לא ידעתי פתאום לאן הסיטואציה יכולה להתקדם אם אחשוב עליו. "ממשיכים?" ג'ייק שאל וניתק אותי מן המחשבות על קאי. הנהנתי בראשי לחיוב והוא המשיך להקריא את השורה שלו. "שאנון," טון קולו של ג'ייק היה רך והוא הושיט את ידו והחזיק בפתאומיות בידי. קפצתי למגע הלא צפוי הזה, מה שגרם לו לשחרר את ידי. "מצטער, כתוב פה בשוליים שאני צריך להחזיק לה את היד. נכנסתי לדמות קצת.. מצטער." הוא מיד התנצל אך ביטלתי את דבריו במהרה. "הכל בסדר, זה היה פתאומי פשוט, אל תדאג." סימנתי לו להמשיך לומר את שורותיו. ג'ייק שתק לרגע ואז פתח את פיו. "אני יכול להתכונן עלייך? כלומר, לעשות את מה שאני אמור לעשות בערך בסצנה." שאלתו הפתיעה אותי. לא ממש ידעתי מה לענות, מאחר ולא באמת הבנתי מה זה אומר. הנחתי שזה רק בשביל שהוא ידע להתכונן לסצנה הזו כמו שצריך, לכן הנהנתי בחיוב. קיוויתי בליבי שלא יהיו שם תיאורים מוגזמים. בכל זאת, הספיק לי הסקנדל ההוא ולא בא לי עוד. "בואי ננסה. אני מבטיח לך שאני אלחם לצידך לנצח." ידו חזרה להחזיק בידי, מאחר וכך היה כתוב בשולי התסריט. "מבטיח?" שאלתי על פי השורה שהקראתי. התסריט חזר אל ידו והוא בחן את המשכו. ג'ייק התקרב אליי טיפה עם גופו, גורם לי להרגיש טיפה לא בנוח. "מבטיח." הוא הוסיף ולא הסיר את עיניו מהתסריט. הוא ישב מאוד קרוב אליי, ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו עליי. קצת נלחצתי מהקרבה הזו ועוד יותר כששתק ולא אמר מילה. ידו עדיין החזיקה בידי והתחלתי להזיע במקצת. "כאן אני אמור לנשק אותך-" עיניי נפקחו בפליאה ואוטומטית זזתי טיפה אחורה. "-זאת אומרת לנשק את השחקנית שאיתי." ג'ייק מיד תיקן את עצמו, מה שלא הרגיע את הלב שלי שהשתולל בתוכי. זה הרגיש לרגע כאילו הוא התכוון למה שאמר וזה הלחיץ אותי מאוד. לא ידעתי איך להגיב או לאכול את המילים שלו. הוא עזב את ידי וזז קצת אחורה ורווח נפתח בינינו. הוא לא הסתכל לתוך עיניי. "נזכרתי ששכחתי לעשות משהו.. בהצלחה בצילומים, אני צריכה לחזור למשרד." מלמלתי והתרוממתי על רגליי. רציתי להאמין שהוא פשוט התבלבל ושאין משהו יותר מזה. התפללתי בליבי שהרגשתי לא נכון.

ירדתי בגרם המדרגות ופתחתי את הדלת לקומה שבה עבדתי בזריזות. הלכתי במסדרון הקומה כל כך מהר, שהתנגשתי בסערה בגוף מוצק וקשה. איבדתי שיווי משקל, אך ידיים ייצבו אותי מליפול על הרצפה. הרמתי את עיניי ופגשתי בעיניים החומות של קאי. "איפה היית?" הוא שאל ועזב את גופי מידית. בלעתי את רוקי בכבדות. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת הסערה שהתחוללה בתוכי, והרצתי לעצמי בראש שאני רק מדמיינת. "סתם, יצאתי לשאוף אוויר." התייצבתי נפשית ופיזית. לא רציתי עכשיו שקאי יתחיל לשאול שאלות כי אני בקושי מסוגלת להסתיר ממנו דברים. הוא הסתכל עליי בעיניים בוחנות, פולשות אל תוך כולי וגרמו לי לעקצוצים ברחבי גופי. הוא לא הגיב על דבריי ורק הביט בי בשתיקה רועמת. התקדמתי כמה צעדים בשביל לחזור אל המשרד, אך קולו עצר אותי. "ועכשיו באמת," נעצרתי במקומי ולקחתי נשימה עמוקה. הסתובבתי אליו בחשד. קאי נשען על קיר המסדרון ותחב את ידיו בתוך כיסי מכנסיו. "יצאתי לשאוף אוויר." חזרתי על דבריי. קאי לא נראה משוכנע במיוחד. תהיתי אם הוא ראה משהו.. פאק אם כן. "תפסיקי לשקר." הוא אמר בכעס. הסתכלתי עליו המומה. לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. הכל היה קשה גם ככה. הוא לא זכר דבר שקשור אליי, לרגשות שלו כלפיי, לרגשות שלי כלפיו, הוא רק פגש אותי לראשונה לפני כמה ימים ועכשיו הוא כועס? על מה הוא כועס? "אני לא משקרת." הרמתי טיפה את טון קולי בכעס. עמוק בפנים לא כעסתי עליו. בטח שלא בגלל המילים שלו כרגע. אבל הרגשות שלי מתחילים להתערבב בתוכי וקשה לי. "ליילה," קאי אמר באזהרה. הוא התקרב אליי ונעצר ממש לידי. "אם יש משהו שאני שונא באנשים, זה שהם משקרים לי." הוא הוסיף בזעם. ובכן, כן שיקרתי לו קצת. לא סיפרתי לו שעזרתי לגייק עם התסריט. לא רציתי סרט מיותר.
אבל.. יש סיכוי.. שהוא כן יודע?