זיכרון ילדות

פרק 18

ניערתי את ראשי מהמחשבות על כך. אני אחשוב על פיתרון אחר כך. כרגע אני צריכה לחזור לעבודה כדי להסיח את דעתי מקאי ומהכל. חזרתי לעבור על מיילים וכתבתי לי בפתקית קטנה את המשימות שאני צריכה לסיים. ביניהם להזין ביומן של קאי פגישות עסקים שתיאמו איתי בכדי שאוכל לתאם עם קאי. הזנתי ביומן שלו את הפגישות והמשכתי למשימות הבאות. כך עבר לו היום ושעת הערב הגיעה לה. קאי לא חזר למשרד מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו בגג. מצד אחד הוקל לי, אחרי הפאדיחה שעשיתי, אני לא מאמינה שירקתי החוצה את הקפה ששתיתי. מצד שני לא ידעתי אם עליי לדאוג כי הוא נעלם או אם הכל בסדר איתו. כיביתי את המחשב ולקחתי את דבריי איתי. אמרתי להתראות לעובדים שנשארו במשרד איתי ויצאתי לכיוון המעליות. ירדתי במעלית לחניון ומצאתי בזריזות את רכבי שחנה קרוב למעליות. לחצתי על הכפתור במפתח הרכב ופתחתי את הדלת בכדי להיכנס.
"פאקינג שיט," קיללתי בקול רם לאחר שהדלת שפתחתי נטרקה חזרה למקומה וקפצתי בבהלה. נשמתי בכבדות והנחתי את ידיי על ליבי, שכמעט התפוצץ לו בפנים. הלכתי כמה צעדים אחרונה וקלטתי את קאי, שהניח את ידו על דלת הרכב- משמע הוא טרק אותה חזרה למקומה. "אתה רוצה למות היום?" סיננתי בכעס. שכחתי לרגע שמדובר בבוס שלי, אבל כל כך נבהלתי שחשבתי שאני אמות במקום. מי לעזאזל עושה דבר כזה?

"הו, זאת ליילה שאני מכיר? בטוח?" סרקזם ניטף מקולו והוא נשען על רכבי, ושילב את ידיו על חזהו. באמת שלא הבנתי מה הוא עושה. הוא הצליח לבלבל אותי ולהלחיץ אותי בו זמנית. "איבדת את זה אה?" שאלתי אותו והעברתי את ידי בשיערי. כל כך נבהלתי לעזאזל. הלב שלי עוד לא נרגע וקיללתי אותו את כל הקללות האפשריות בתוך ליבי. אני חושבת שאיבדתי כמה שנים מחיי כרגע. "ככה את מדברת לבוס שלך?" הוא הביט בי וגיחך. לא הבנתי. הוא לא כועס עלי? לעזאזל איתך קאי די-ליאון. תהיה ברור פעם אחת החיים שלך. "מה אתה רוצה?" השעה הייתה מאוחרת וכל מה שרציתי זה להגיע הביתה. באותו רגע גם נזכרתי בפאדיחה שעשיתי, ועדיין הובכתי לעמוד מולו אחרי זה. אני רק רוצה שהוא יזוז לי מהאוטו כדי שאוכל לברוח משם כי אני כבר לא עומדת בזה. "מדברת זאת שירקה עליי את כל הקפה ששתתה.." הוא מלמל לעצמו והתרחק מרכבי. פקחתי את עיניי בפליאה וצום התפשט על פניי. פאק. לא יכולתי להסתכל עליו שוב מהבושה. "מחר בערב- שבע אפס-אפס, תהיי מוכנה. בלי עיכובים." הוא הוסיף ונעלם במהירות מזוית עיניי, מזכיר לי את אותם מילים שאמר לי לפני שבע שנים, כשהלכנו ביחד לפארק חבלים. המילים שלו גרמו לבטני להתהפך ולדמעות שעמדו בקצה עיניי.

המשכתי לעמוד ליד רכבי מבלי לעשות כלום. קאי רק בלבל אותי יותר ויותר. פעם אחת הוא כועס, פעם אחרת הוא נחמד. הוא הפכפך ומתחיל להיות לי קשה עם זה. סובבתי את ראשי מסביב וחיפשתי את קאי בעיניי. אני חושבת שאני בהחלט מתחילה להשתגע. הוא עמד רחוק ממני ונשען על אחד העמודים בחניון. כנראה מחכה לגיימס. אף אחד לא היה לצידו. פתחתי בריצה כלפיו. בהחלט השתגעתי. נעמדתי מולו מתנשפת בכבדות. קאי הרים את עיניו ממסך הטלפון והסתכל עליי בחוסר הבנה. גם אני לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה. "למה אתה עושה לי את זה..." מלמלתי ודמעה זלגה מעיניי. במהירות ניגבתי אותה עם ידי. פניו היו כל כך מבולבלות והוא לא הבין מה קורה פה. הוא לא הגיב לי. הוא לא אמר מילה. "פעם אחת אתה לא מדבר איתי, בפעם אחרת אתה כן.. אל תשחק בי ככה." ביקשתי בקול חלש. "ליילה." הוא אמר את שמי בטון רציני. השתתקתי למשמע קולו. פניו השתנו בין רגע. הוא התקרב אליי ועם כל צעד שלו לקחתי צעד אחורה. גבי נתקע בעמוד שהיה מאחורי וקאי נעצר ממש קרוב אליי. הלב שלי דפק כל כך חזק. "לא היית צריכה להיפגש עם ג'ייק," פאקינג שיט. הייתה לי תחושה שהוא ידע על כך. הייתי צריכה לספר לו לעזאזל. "ובטח שלא היית צריכה לשקר לי." הוא סינן בכעס. שוב הוא הצליח לבלבל אותי כמו מה שהוא עשה כל היום. "את שואלת למה אני ככה," הוא הוסיף בעוד ידו דופקת חזק על העמוד מעל ראשי, גורמת לכל גופי לקפוץ מהרעש החזק שידו השמיעה במגעה עם העמוד.
"אני משחק עם מי שמשחק איתי.
מעכשיו, הולכים לפי הכללים שלי."