זיכרון ילדות

פרולוג

עבר

ישבתי על יד שולחני בכיתתי בעודי מביטה בחלון בגדול שהיה על ידי. מושבי היה בדיוק בשורה השנייה מהסוף, צמוד לחלונות הכיתה. כיתתי מסודרת בצורה שיש לכל אחד את השולחן שלו, אך הוא צמוד לשולחן של האחד שיושב על ידו. בינתיים, אני יושבת לבד. אף אחד לא יושב על ידי ואני אוהבת את זה. זה נותן לי שקט וגורם לי להתרכז בפול רק בלימודים. העצים זזו ברוגע, נראה כי מזג האוויר בחוץ נעים, כיאה לחודש אפריל, רגע לפני תחילת הקיץ החמים. המזגן בכיתה דלק על 20 מעלות, שנועדו לקרר את הכיתה החנוקה מהלחות. מדי בית הספר שלי- חולצה לבנה קצרה מכופתרת עם עניבה קטנה כחולה, אשר היו תקועות בחצאית הכחולה הקצרה עם הקפלים שלי, למזלי לא נדבקו אל גופי מהלחות. הכיתה כמובן רועשת, אין ספור תלמידים נכנסים ויוצאים כיאה לתיכוניסטים בני 17 בכיתה יא. לעומתם אני עוד מהקטנות, רק חגגתי בתחילת השנה בחודש נובמבר 16 שנים. אני מפנה את מבטי אל ספרי הלימוד שהיו מונחים על שולחני. ספרי לימוד במתמטיקה. כל שנתי בבית הספר תמיד השתדלתי להוציא את הציונים הכי טובים שאני יכולה. תמיד הדגישו לנו כי בלי ציונים טובים לא נתקבל לקולג או לאוניברסיטה מבוקשת. הרמתי את העיפרון שהיה מונח בין קוטלי הספר והתחלתי לפתור את התרגילים שמולי. כבר בשיעור הקודם, מתמטיקה כמובן, המורה נתנה לנו שיעורי בית לקראת השיעור הבא שיהיה מחר. אין לי זמן לבזבז. כזאת אני. חרשנית עד עמקי נשמתי. המשוואה שהייתה נתונה לפניי לא כזאת הייתה קשה, אך כן הייתה מורכבת. אני אוהבת משוואות מורכבות. זה מאתגר אותי כל פעם מחדש וכך אני יודעת האם השתפרתי או לא. כמה זמן נדרש בשבילי לפתור משוואה כזו, ככל שפחות כל יותר טוב. במבחן אין לי הקלות. הדרך היחידה להספיק את כל התרגילים היא כמה שיותר מהר לפתור, וכמובן שגם צריך לדעת איך לפתור.

״קאי די-ליאון," שלושת המילים הללו הקפיצו את ליבי, אשר עשה שמיניות בתוך גופי. קאי די-ליאון, הבחור של התיכון. ׳הבאד בוי׳ של השכבה. הוא יפה תואר, כל גופו משורטט באופן בלתי נתפס, הפנים בהן קו הלסת נראה באופן כה ברור, החיוך שלו, פאקינג החיוך שלו, שממיס כל אחד ואחת שבדרכו. גופו השזוף מחוטב בדיוק במדיה הנכונה, לא יותר מדי ולא פחות מדי. העיניים שצבען חום דבש כאלה שמרעידות את כל עולמי. מעולם לא יצרתי קשר עין איתו. זה בלתי אפשרי. הוא בחיים לא הסתכל לכיוון שלי למרות שהיינו באותה כיתה. אך אין לי ספק, אני יודעת בוודאות שברגע שאסתכל לתוך עיניו, הוא יכשף אותי ואין ספק שאשקע לתוכן. שיערו השחור תמיד מבולגן, נותן לו מראה פראי ומושך בהחלט. שורשיו האיטלקיים בלטו לעיני כל. אם ככה הוא נראה בגיל 17, איך הוא לעזאזל יראה בשנות העשרים לחייו? כמו אל יווני, זה בטוח. "לא שאלתי, אמרתי." שמעתי את קולה של המחנכת של כיתתי אומרת. הרמתי את מבטי לכיוונה. היא נכנסה לכיתה והתיישבה על יד שולחנה, מול הלוח הגדול והביטה בפנים רציניות אל אותו אחד, קאי, שהשתרך אחריה. חולצתו המכופתרת הקצרה הלבנה נדבקה אל גופו באופן מושך. היא הייתה מחוץ למכנסיו, בשונה משאר ילדי הכיתה שהכניסו את החולצה לתוך מכנסיהם. העניבה הכחולה הארוכה השתלשלה על גופו באופן מרושל, והשלימה את המראה הפראי שלו. "לא קורה." הוא אמר נחרצות וכיווץ את אגרופיו. "קאי, זה לתקופה קצרה," המחנכת נאנחה והורידה את משקפיה מפניה אל השולחן. "כמה חודשים בהם תשב ליד התלמידה הכי טובה בכיתה ותלמד איתה. הציונים שלך מדרדרים מיום ליום. זה רק בשבילך." היא הוסיפה והביטה בעיניו. קפאתי באותה שנייה. התלמידה הכי טובה בכיתה זו אני. הבטתי בשניהם, אך לא מצליחה להבין את פשר הנאמר. קאי מלמל בעצבים תחת אפו ונאנח, מכניס את ידיו לכיסי המכנס הכחול שישב עליו בצורה מדהימה. "טוב," הוסיף במלמול. המחנכת חייכה חיוך גדול חושף שיניים, ואז הסיטה את מבטה לכיווני. עיניה הביטו לתוך עיניי. "ליילה," היא אמרה את שמי והסיטה את מבטה אל קאי. ליבי קפץ בשנית. "קאי, מהיום תשב ליד ליילה באופן קבוע לתקופה זו, ותלמד ממנה כל מה שאתה יכול כדי לשפר את ציוניך." היא הוסיפה ובזאת סיימה את דבריה. נשמתי נעתקה. קאי, פאקינג קאי די-ליאון, הולך לשבת על ידי? במבט מהוסס הסטתי את מבטי אל עבר קאי ואלוהים, מה שהלב שלי עשה. נהיה לי חם ואפילו המזגן לא הצליח לקרר את גופי, כולי בסערת רגשות אין סופית בשנייה שעיניו, שמעולם לא חלמתי שאזכה לראות בצורה הזאת, פגשו בעיניי.

כך התחיל הזיכרון שלי ושלו.
זיכרון הילדות שלי.

__________
אמלה, סיפור חדש!
כמה שנים שלא הייתי כאן אך החלטתי לחזור עם סיפור חדש באופק. אל דאגה, הסיפור גמור כך שלא יהיו הפתעות בדרך. פרק יעלה כל יום-יומיים.
מקווה שתאהבו🖤
כדי למנוע בלבול, הפרולוג מתרחש בעבר, וימשך במשך ארבעה פרקים שחשובים כדי להבין את מערכת היחסים בין קאי לליילה. הפרקים הללו לא מתמשכים באופן רציף, כלומר יש ביניהם מספר שבועות או חודשים. אלו קטעים חשובים מן העבר. לאחר מכך חוזרים להווה, 7 שנים אחרי ושם יתרכז הסיפור עצמו. זיכרון ילדות מתחיל כאן ומקווה שתהנו