היכון הכן צא

~ פרק 2 ~

אני נכנסת לתוך בית המשפט דרך דלתות העץ המבריקות והגדולות, בצדדים יש שוטרים עם מדים חלקים בצבעי לבן, נראים כאילו הם חבורה של פסלים.
בידי יש טפסים מאוד חשובים לתיק הבא שלנו - שהיה אמור להתרחש לפני עשרים דקות - אבל דחו אותו כי העורכת דין הראשית איחרה... אני עוברת את כל הכיסאות ומתייצבת מול גריי. ראשי רכון מטה, האכזבה שלי כלפי עצמי גורמת למועקה כבדה בחזי - כמעט עד רצון לפרוץ בבכי.
גריי חשוב לי, בתור הבוס שלי וחבר טוב שתמיד שם לעת צרה. הוא תמיד איתי בעבודה ועוזר לי בכל תיק שטיפה יותר קשוח מהאחר, וכנראה שהיום אני בהחלט אצטרך את העזרה שלו.
השקט ממלא את החלל הריק בין שנינו, כמו פער שאי אפשר לצמצם. אני מרגישה איך עיניו הירוקות מונחות עליי באדישות כאילו שאחרי האיחור שלי היום הוא לא מכיר בי יותר כחברה אלא כעובדת רגילה מהשורה.
אני מרימה אליו את עיני הכחולות והבהירות במבט מתנצל מעמקי נשמתי, ״אתה צודק, הייתי לא אחראית וכל נזיפה שתתן לי תהיה מוצדקת.״ אני מודה בפניו ומגישה לו את הטפסים שלקחתי מהמשרדים.
גריי מושיט את ידו המקומטת עם הציפורניים הצרות והאצבעות העבות, לוקח ממני את הטפסים בשליפה מהירה כשהוא מחזיר לי מבט קר בעיניו הירוקות. לאחר מכן הוא מוריד ראש לטפסים ומדפדף עליהם בשקט.
אני מעקמת את שפתי בעצב ומרכינה את ראשי שוב. איך יכולתי להיות כל כך חסרת זהירות? רק סיימתי תיק אתמול וכבר הלכתי לשמוח למרות שידעתי שהתיק הבא הולך לפול עליי מחדש...
״קראת את החומר?״ קולו המבוגר והעייף חותך את ההאשמה העצמית שלי. הוא מרים אליי את עיניו הירוקות והמותשות - בוחן אותי בקרירות.
אני מהנהנת במהירות למרות שלא קראתי כלום - אני חייבת שהוא ישאיר אותי בפייבוריטים שלו, חייבת חיייבת חייבת.
״קראתי הכל אדוני השופט.״ אני אומרת בכבוד ולוקחת את הטפסים בחזרה אליי, מחבקת אותם צמוד אל חזי. ״מעולה. המשפט נדחה בגללך לתשע וחצי, תתארגני בארגונים אחרונים - האסיר יגיע עוד עשר דקות.״ פוקד ועולה לעמדת השופט בצעדים כבדים.

אני הולכת על עקביי השחורים ישירות לעמדת עורכי הדין, פורסת מולי על השולחן מעץ את כל הטפסים לגבי האיש - לואי גרינברג, פושע עם הרבה תלונות עליו -
הטרדה מינית, אונס, רצח, החזקת רכוש לא חוקי, ותחרויות סוסים הכוללות התעללות בבע״ח.
אני פוערת את עיניי בזיעזוע ששולח זרמים בכל עמוד השדרה שלי ואז במהירות שיא וסקרנות אני מתחילה להסתכל בתצלומי זירות רצח שונות שלו.
אנשים תלויים כמו בובות בצידי מועדונים. צווארם משוייף ומדמם מטה על גופם ועל הרצפה - מותיר על הכביש כתם דם עגול. ידיהם תלויות מהמפרקים מעלה ונקשרות לכמה חבלים - כמו בובה על חוט.
אני בולעת את רוקי בחוזקה, אוחזת בטפסים ודופקת על השולחן בחוזקה כדי לסדר אותם. אני פותחת לי בקבוק מים - שותה מעט כדי להוריד את הלחץ וההתרגשות שגואה בחזי לקראת התיק הזה.

בית המשפט מתחיל להתמלא אנשים במהירות, בצדדים יושבים מלא מבוגרים הבוחנים את המתרחש, ובקהל נמצאים סטודנטים לעריכת דין שרוצים לקבל השראה מ׳התיק הפלילי שיצור בלאגן חדש בניו יורק׳.
אני מסתובבת למרשי טרייס, שצועד לכיווני ברגליים משקשקות ופרצוף מיוזע - קלואי אמרה לי בטלפון שהוא הווטרנר שהוכרח להרדים את אחד הסוסים שגססו - מאז הוא חקר את התיק והביא לבית המשפט ראיות מוזרות שיכולות להפליל גם אותו...
אני שולחת לו חיוך מנחם, לוחצת את ידו ומסמנת לו להתיישב. מבטי עובר אל שוטרי האף בי אי שנכנסים ביחד עם אסיר הלובש בגדים כתומים עליהם מספר, ידיו כבולות באזיקים חזקים במיוחד מלפניי גופו.